י"ט אדר תשע"ז – יום שישי

"בלילות הצלליות על הקירות נדמות לי ככתמים, גרגרי האבק יוצאות נגדי במחול שדים סוער צווחני ומלגלג, וברק החלונות נראה כמו כתם עקשן ומכוער."

אם גם אתן רצות כעת אחר כל גרגר אבק או חמץ ורק מחכות ליום שאחרי, להתמתח ולהתרווח על הספה ולדעת שעד שנה הבאה הלחץ הגדול נעלם ורק אחרי פורים הבא הוא עלול לחזור, כדאי לכן לקרוא מעט מחוויותיה של אחת שאצלה ערב פסח הוא כל יום בשנה והמאבק מול כל גרגר הוא על בסיס יומיומי.

גם הלילה לא הצלחתי להרדם, הפעם זה היה בגלל הכתם מעל הארון בחדר שנראה לי פתאום כמפלצת מאיימת שעלולה לבלוע אותי, קמתי עם פיהוק ארוך אך חדורת קרב למגר את האויב, קרי הכתם האומלל בתקרה שעומד להיכחד מהעולם.

גררתי סולם במאמץ רב לא להעיר את בני הבית הישנים שנת ישרים ואינם מודעים לכתם, זאת אומרת, למפלצת שמאיימת על חיינו… תוך כדי קרצוף עצבני התעורר בעלי ורטן בקול, "איזה ג'וק הפעם?" ואני, עייפה מהסברים על חובת הנקיון הקדוש וחשיבות הצחצוח התמידי, שתקתי.

כך נראים חיי, מסה ענקית של מירוץ מטורף אחרי כל בדל לכלוך אבק או כתם.

בבוקר אני עומדת הכן ובודקת כל פינה בבית כמפקד מול פיקודיו, בודקת שהמצעים מתוחים על המיטות, נעלי הבית ניצבים כחיילים בפינה המיועדת להם, מנגבת את רגלי המיטה שכמה טיפות נטילת הידיים של שחרית ניתזו עליהן.

כוס שוקו שנותרה על השיש מסכנת את המותיר אותה בפרצוף מאיים, הם כבר מכירים אותי ילדיי, גם המבולגנים שבהם נזהרים כבר ויודעים שעניין הנקיון הוא עניין מרכזי ועיקרי ביותר בחיי, בעלי ניסה את כוחו בשידול ושכנוע, הסברים ודיבורים "הבית צריך לשרת אותנו ולא אנחנו אותו" הוא תמיד אומר, אך אני לא מסוגלת להשאר שלווה כשגרגר אבק מעז להגיע למדף צדדי כלשהו בבית. לא מסוגלת!!!

הקאוצ'רית שהסכמתי ללכת אליה לאחר שידולים נמרצים של אימי ובעלי ביחד לא הצליחה לעזור לי למתן את הדחף הבלתי נשלט למגר כל חשד ללכלוך, גם הטענה שלה שאני זקוקה לשליטה ולכן אני מנסה לשלוט בכל גרגר נפלה על אזניים ערלות ורק הבטתי בשעון בציפיה דרוכה מתי כבר תגמר פגישתנו ואוכל לבדוק מה מצב העניינים שם בבית…

כל שהיה בבית חולים לאחר לידה מהווה גם היא סיוט אמיתי, אני דואגת איך יראה הבית כשאשוב עם התינוק הצווחן ואיך אוכל לתקן כל נזק שנגרם בזמן שנעדרתי, אני יודעת שכשאני לא נמצאת הילדים מוצאים פורקן בעידודו של בעלי ומנסים אז לפרוק את המתח שאני משרה סביבי, אבל כשאני מגיעה הם משתדלים לחזור מיד לתלם.

והסיוט הגדול שלי, תקשיבו טוב, זה שהם יחליטו פתאום להכין לי עוגה בהפתעה.

זהו, אני סופסוף מסיימת עם הכתם העקשן שגיליתי ומקווה שאצליח להירדם סופסוף ושום גרגר אבק לא יחדור לחלומי וייטול ממני סופית את מעט הזמן שנותר לי לישון הלילה.

ואתן שכנות יקרות שבטוחות שאין מאושרת ממני על הזכות לגור ב"אצלך אפשר ללקק את הרצפה" "טירת חלומות מצוחצחת" כדבריכן, אל תקנאו בי, אני אסירה בביתי שלי בכלוב ממורק ומפואר ומשועבדת לנקיון, אני מאלה שעדיין לא יצאו ממצרים.

עבודות ניקיון קלות גם לכן.