כל שנה מחדש
מגיעה שוב הברכה הזאת.
והיא עומדת מאחורי המחיצה הצפופה, ומרגישה כמה יש לה בזה חלק ממשי. מוישי שלה, בעלה זה עשרים ושלוש שנה, עדיין אברך. תיכף הם כבר מחתנים ילדים, ומוישה עדיין יושב ולומד בכוילל. כל יום היא מרגישה את התורה הזו. כל יום. גם בהתנהגות אבל מאד מאד גם במציאות הפשוטה.

היא יודעת שהיא מקריבה את הנוחיות שלה, למען הערך העליון שנקרא תורה. כי בבית שלהם לא מדליקים מזגן בלי אבחנה, אלא מדוד מאד. לא קונים באושר עד קניות משולחות רסן תחת הכותרת "זול", אלא מסתפקים רק במה שממש צריך ובצורה מאד מחושבת ומדויקת עם ניסיון של שנים בניהול הזה. ואצלם, אין בשר בקר וכבד על השולחן באופן קבוע. רק לכבוד חגים, וגם זה לפעמים מהחלוקה שאיזה נדיב תרם לאברכים.

וכל שנה מחדש, היא ניצבת שם, מאחורי המחיצה ומתרגשת בכל הקפה, סיבוב ושיר מחדש. היא מרגישה שיש לה ברית אישית עם התורה, ושכל כך מתרגשת לה איך רוקדים ושמחים לכבוד בת בריתה.

כל שנה מחדש.

כל שנה מחדש
באה לו ההתלבטות הזאת.
הוא מאד אוהב את התורה. מאד. בלב.

אממה, הוא יותר אוהב לישון.

ובגלל שהוא אוהב יותר לישון, "הסבירו" לו בישיבה הקודמת, שפה זה לא מכון שינה של הטכניון, ופה אין מחקרי תנומה, ואם הוא רוצה לישון במקום ללמוד, הוא מוזמן לעשות את זה, אבל לא כאן.

אז הוא עבר לישיבה אחרת. כזאת שלונורא אם ישנים קצת יותר ולומדים קצת פחות, אפילו קצת הרבה פחות. יש אפילו פעמים שעמוק בלב, הוא יודע שאפילו עדיף לו עכשיו לישון עם כרית על הראש כי זה מציל אותו מפעילות אחרת…

וכל שנה בשמחת תורה שוב באה הבלבלה הזאת.
מה הוא אוהב יותר.

כי אחרי חג מעייף של אוכל וטיולים לא ממש דחוף לו ההקפות והריקודים והמחולות, והיה מתאים לו עכשיו איזה מיטה נוחה עם דלת סגורה לעשרים שעות. אבל המדריך מהישיבה מתקשר, ובלשון רכה ומפייסת מסביר כמה חשובה האחווה, והשותפות, וכמה הוא יהיה חסר אם לא יבוא כי הוא הרוח החיה בחבר'ה, וממש צריכים אותו…..

ואז
הוא לא אוהב או לא אוהב את התורה או את השינה
אלא הוא אוהב את המדריך ואת מה שהוא אומר….

ואז הוא קם מהמיטה ואורז לו תיק לישיבה. גם אחים שלו אורזים. הם אורזים בשמחה ובהתרגשות, והוא קצת באדישות, אבל לאט לאט מתחיל לפעם שם בפנים משהו… החברים, המדריך, הרב החייכן. והשירים מתחילים להתנגן לו בזיכרון והשמחה מתחילה לפעפע….. וכשהוא יושב באוטובוס עם שקית הבגדים הארוזה, ושתי פסי העוגה שטמנה לו שם אמא, הוא מתפעם מהתחושה הזו שנובטת בו כל פעם מחדש.

כל שנה מחדש.

כל שנה מחדש
הוא מרגיש את זה בעוצמות.
כל השנה הוא יושב על כסא גלגלים, מאז התאונה ההיא. יוסי שלו מוביל ומחזיר אותו לבית הכנסת בכל שבת, בלב חפץ ובנפש שלא מראה עייפות, אבל אצלו משהו כבוי.

ואז
כשמגיע שמחת תורה, הוא כל כך מחכה כבר ללכת לבית הכנסת. כלומר – לנסוע, בכסא. משהו בחג הזה, גורם לו להרגיש שווה בין שווים. למרות שהמציאות שלו, די שונה, יש לומר.

אבל הרגעים האלה, שהוא מקבל את ספר התורה להקפה, הם עילאיים עבורו.

הוא אוחז בה באהבה גדולה וכשיוסי מסובב את כסא הגלגלים במעגל, הוא עסוק בלחבק את התורה. הוא מרגיש עד העומק, כמה שאל מול התורה ופסוקיה, הוא שווה לכל אחד אחר פה, ובכל מקום. כי למרות השוני, המוגבלות הנוראית, התלות, כשזה מגיע לרגעי הלימוד שלו, לזמן שהוא מתייחד עם התורה הוא רק שלה, והיא שלו וברגעים האלה הוא בדיוק בדיוק כמו כל אחד אחר.

ועכשיו, הקפות, הוא מחבק אותה בלב חם, ומרגיש את שמחת שניהם, שלו ושלה, איך היא הופכת לאחת…..

כל שנה מחדש.

כל שנה מחדש
אני עומדת בעזרת הנשים, ומתעצבנת שהמחיצה מסתירה מדי, ומתרגשת מכל מיני שינויים קטנים שקרו במהלך השנה: הבת של כהן התחתנה סופסוף, רותי של מושאייב ילדה בלי עינרע את החמישי שלה, מי יאמין. אדון שיינפלד התבגר כלכך בשנה האחרונה, הוא רוקד בכבדות, אבל זה למרות המחלה שעבר ואני מביטה בו בעיניים לחות, ורואה נס מהלך. אמא של יהושע, ה"תסמותק" (ילדי תסמונת דאון) שוב מעבירה אותו לאבא שלו שייקח אותו על הכתפיים עם הדגל וכשהוא חוזר לעזרת הנשים הוא זוכה בהמון צביטות וליטופים של אהבה ובפינוקים של כל מיני דודות טובות וזקנים שמסתובבים עם בונבונים בכיסים.

כל שנה מחדש

פרשת וזאת הברכה
עם ילדים צעירים אוחזים ב"ספר תורה דובי" (ככה יעקב קורא לספרי תורה הממולאים האלה….) וגבאי קבוע, בדרך כלל מהבוגרים יותר של בית הכנסת, מקבל את העליה לתורה של "כל הנערים" ועוד שנה ב"ה זוכה להביא שק גדול של פעקאלאך לילדים, ואני מתבוננת בשערות הלבנות ובקמטוטים שנוספים לו ומאחלת לו בלבי שיזכו הוא ואשתו להביא ממתקים לילדי בית הכנסת עוד הרבה הרבה שנים, בבריאות.

כל שנה מחדש, הטלית שנפרשת בעליית "כל הנערים" ותחתיה מצטופפים עוד ועוד ילדודס. פעם היו אלה הזאטטוטים שלי, והיום אלו כבר הנכדים שלי שמתאמצים להיכנס ראשם ורובם תחת הטלית.

וכל שנה נוספים ילדים חדשים, כאלה שהם חלק משיירה במשפחה, וכאלה שהם יחידים להוריהם, ובאו לאחר המון תפילות ושנים של ציפיה, והנה השנה הם תחת הטלית.

כל שנה מחדש.

וזאת הברכה.
זאת הברכה שלנו.
לעמוד ולהתבונן על הכל מהצד, לראות איך זכינו שוב, שנה נוספת לעמוד מהצד להקשיב שוב לפסוקי הסיום של התורה , להיות חלק מאהבת התורה הזו על כל צורותיה, ולהתחיל שוב את כל הפרשה הזו – מבראשית .

כל שנה מחדש.