מתאמצים או.. מתאמצים? \\ הרב נהוראי משה אלביליה

    הרב נהוראי משה אלביליה No Comments on מתאמצים או.. מתאמצים? \\ הרב נהוראי משה אלביליה

    מה הסוד שהקים את גשר ברוקלין באמריקה? ועד כמה אנו מייסרים את כוחות נפשנו? | הרב נהוראי משה אלביליה עם דברי תורה לפרשת בחקתי

    התכניות האחרונות

    ארכיון תוכניות

    פוסטים אחרונים

    תגיות

    ברצוני לפתוח בשאלה:

    עד כמה אנחנו עמלים, יגעים ורותמים את כל כוחות נפשנו להשגת מטרות בחיינו? האם שאלתם פעם את עצמכם, מדוע ישנם רצונות בליבנו שעל אף תשוקתנו להשיגם, עדין אנו נשארים במקומנו, ללא שינוי, וללא שום התקדמות. ישנם אנשים לדוגמא המעוניינים לרדת במשקל, להקפיד על אורח חיים בריא ותזונה בריאה, ועל אף זאת אינם מתמידים בשינוי, ונשארים במקומם על אף כל רצונותיהם להשתנות, ולשווא מייגעים את כל כוחות נפשם. אך עם זאת אנו צריכים לדעת שבכל מטרה שאנו שמים בחיינו, אנו צריכים לראות בה את העתיד, את התוצאה הסופית והנחשקת במלוא הדרה, ולזה אנו נרתמים. וזה מה שיבעיר את כל המבערים הקטנים הנמצאים בתוככי נפשנו ולרוממה מעלה מעלה..

    בפרשת השבוע פותחת תורתנו הקדושה: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", ודרשו חז"ל : "אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה". עמל בתורה ויראת שמים אלו ערכים שלא משיגים כלאחר יד, אלא בעליית מדרגה אחר מדרגה. לא בכדי מנו חז"ל מ"ח קניינים שהתורה נקנית בהם, המובילים אותנו לקבלת התורה. עם זאת עלינו לזכור "יגעת ומצאת תאמין". היגיעה להשגת חפצנו יש לה ערך רב, אפילו אם בעקבותיה לא הצלחנו להשיג את מטרתנו, אך עצמם היגיעה- היא מציאה גדולה (בשם חכמי המוסר). ברוחניות לעמל יש ערך רב ולא משנה מה הן תוצאותיו. ה"עמל" שעמל האדם בנפשו על אותו הדבר, נשאר בתוכו לקנין נצח בין ברוחניות ובין בגשמיות.

    ר' שמשון רפאל הירש כותב (במעגלי שנה, חלק ד', עמוד קלז') את הענין של ההכרה האמיתית בכוחות העסק בתורה, וזה לשונו: "דעה כוזבת היא, כי התורה דורשת מלומדיה להתנזר מן החיים, להתרחק מן המציאות החיה והתוססת, ולרחף בעולם מופשט של רעיונות מעורפלים, האמת היא כי נושא לימוד התורה הוא מציאות חיה, רעננה ותוססת, ורק ההתעסקות בתורה מבטיחה להגיע לדרגה גבוהה ביותר של הכרה אמיתית [בכוחות הנפש האמיתיים] שאין לה ביטוי קולע יותר מאשר המילים שנאמרו על אבותינו בשעה שקיבלו את התורה על הר סיני, וכו'.

    וסיפר הרב יצחק פנגר שליט"א (ארגז הכלים, עמוד 21) את המעשה שממנו נוכל ללמוד עד כמה באמת שווים כוחות הנפש למען השגת המטרה:
    בשנת 1883 (למניינם) עלה במוחו של המהנדס גו'ן רובלינג רעיון חדשני ומדהים. הוא ביקש לבנות גשר שיקשר את ניו יורק עם לונג איילנד.
    מומחים לגשרים מכל רחבי העולם, הביעו את דעתם הנחרצת – "הרעיון הזוי לחלוטין ! בניית גשר כזה איננה אפשרית בשום פנים ואופן!" רבים ניסו להניא את רובלינג מתוכניתו המהפכנית. הזהירו אותו שהרעיון בלתי ישים ובלתי הגיוני, שהרי פרויקט כזה לא בוצע מעולם. רובלינג הקשיב לכל הדעות של עמיתיו, בוני הגשרים. הוא בחן את כל הצדדים של המטבע, כפי שהציגו אותם בפניו. הוא הודה שיש מן האמת בדברים, אך לא רצה לזנוח את הרעיון, שהיה בעיניו כחזון. "אמנם יהיה צורך למצוא פתרונות לבעיות וקשיים רבים" הוא אמר, "וזה לא יהיה קל, אבל זה אפשרי!"

    לאחר אין ספור ויכוחים והסברים, הוא הצליח לשכנע את בנו וושינגטון רובלינג, שהיה מהנדס מתחיל. הבן הסכים אתו שייתכן שבניית הגשר יכולה להיות מציאותית. הם החלו לעבוד ביחד ותוך כדי עבודה התחזקה הכרתו של הבן שניתן יהיה לצלוח את כל המכשולים, ובניית הגשר 'ההזויה' תהיה מציאותית.

    הפרויקט התקדם יפה מאוד, כאשר הם מתגברים בהדרגה באופן יצירתי על קשיים שונים. ואמנם חודשים ספורים לאחר תחילת העבודה אירעה תאונה טראגית, שגרמה למותו של ג'ון רובלינג. הבן, וושינגטון, נפצע פציעה אנושה. הוא אמנם נותר בחיים, אך הפך להיות נכה לחלוטין – לא היה מסוגל לתפקד, ואפילו לעמוד על רגליו ואף לדבר לא היה ביכולתו.

    אנשים הנידו ראש – "אמרנו להם, משוגעים…"
    לכולם היה ברור, שהפרויקט השאפתני עומד להיגנז, מכיון שוושינגטון רובלינג היה היחיד שידע כיצד לבנות גשר כזה, ווושינגטון היה, כאמור, נכה שאינו מסוגל להוציא מילה מפיו.

    לתדהמתם של הסובבים אותו, ולמורת רוחם, התברר שהוא עדיין לא ויתר על בניית הגשר!

    על אף שגופו לא תיפקד, שכלו היה חד וצלול כתמיד. הוא שאף להעביר את ההתלהבות ואת הידע שלו לאחרים, אך איך יעשה באין לו אפשרות להוציא אף מילה?!
    זה היה מייאש כמעט.

    יום אחד, כאשר שכב כרגיל במיטתו שבבית החולים, חש, לפתע, את קרני השמש מלטפות את פניו. רוח קלילה ורעננה נשבה דרך החלון, והסיטה מעט את שולי הווילון. לרגע קט יכול היה לראות את השמים התכולים, ואת צמרות העצים הגבוהות. רטט חלף בליבו הוא הרגיש שיש כאן איזשהו מסר עבורו, שמעודד אותו אל תתייאש!
    הוא ניסה באמת לא להתייאש, אבל מה באמת היה יכול לעשות?

    פעולה אחת הוא היה מסוגל לעשות, למרות נכותו – היה באפשרותו להזיז את האצבע של היד. ע"י הזזת אצבע אי אפשר, כידוע, לבנות גשר. בפרט לא גשר חדשני, שטובי המומחים אינם יודעים כיצד לבנותו.

    וושינגטון החליט שהוא יעשה את המקסימום שביכולתו, גם אם זה לא ממש הרבה. לאחר מחשבה מעמיקה, הוא פיתח שיטה של קוד תקשורת בינו לבין אשתו, ע"י נגיעה באצבע באופנים שונים.

    באופן זה של תקשורת, סימן את וושינגטון לאשתו, שתיצור קשר מחודש עם המהנדסים, ותעביר להם את הנחיותיו.

    זה היה נראה אבסורדי ובלתי אמין, אך הפרויקט חזר וניעור!

    בסבלנות של פלדה, יום אחר יום, שנה אחר שנה, היה וושניגטון נוקש באצבע על ידה של אשתו, ומעביר באופן זה את ההוראות וההנחיות לבניית הגשר המסובך.
    לאחר שלוש עשרה שנים (!!!), הושלמה המשימה בהצלחה…

    סיפור זה ממחיש, מעבר לכל דמיון את כוחה של הנפש, את יכולת האדם להגשים מטרות, לו רק יבעיר את הרצון שבתוכו, ויעורר את כל חושיו לפעולה.
    בהצלחה!

    שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל.

    המאמר נכתב לרפואת :
    יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.
    יוסף מאיר בן כוכבה הי"ו.
    מו"א דוד בן שמחה הי"ו.



    0 תגובות