הצעיף הלבן \\ הרב נהוראי משה אלביליה

    הרב נהוראי משה אלביליה No Comments on הצעיף הלבן \\ הרב נהוראי משה אלביליה

    דברי תורה ומוסר על פרשת "כי תצא" והשבוע: זהירות האדם מן היצר הרע, ומה היה כוחו של צעיף לבן?

    22:01
    28.03.24
    המהדורה המרכזית No Comments on השרה מירי רגב: "לא מאמינה שהחרדים יפרשו מהממשלה"

    התכניות האחרונות

    ארכיון תוכניות

    פוסטים אחרונים

    תגיות

    יש מישהו מאיתנו שאוהב מלחמות?

    לא נראה לי שקיים אחד כזה…

    פעמים בחיים אנחנו יכולים לפגוש את הענין הזה של מלחמה בכל צומת חשובה בחיינו, באם זה פעמים שאנו נלחמים על האמת שלנו, על הערכים שלנו, על האישיות שלנו מול העולם, נלחמים אם זה ברוחניות על  איזה גמ' מוקשת, או ענין רוחני כזה או אחר שאנו רוצים להכניס לביתנו, איך אחרים רואים אותנו.

    דוגמא, אדם שהוא בעל תשובה אחד הדברים הקשים ביותר לאדם כזה, הוא יום אחד בהיר לקום ולעשות מעשה שלא עשה עד עכשיו, להחליף את המנטליות, את הלבוש, את האופי את ה-כ-ל !!!!, ולעבור למחוזות האמת אל עבר חיקה המחבק של תורנו הקדושה תחת כנפי השכינה..

    בפרשת השבוע פותחת התורה בניסיונותיו של היהודי היוצא למלחמת מצווה: "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו" – וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה, וכו'.

    לא קל הניסיון הנז'. ואף אחד לא היה רוצה להתנסות בו (ועיין אוה"ח הקדוש זיע"א).

    ולא בכדי כתבו גדולי המפרשים על התורה שהמלחמה האמורה כאן איננה מלחמת מצווה גרידא, אלא מלחמה תמידית יום שעה שעה של האדם מול היצה"ר וחילותיו, (זוהר חדש, פרשת כי תצא עב.).

    וביאור נפלא כתב בזה האדמו"ר מטאהש בספרו "עבודת עבודה" וזה לשונו: "הפרשה הזאת רומזת למלחמת האדם עם יצרו שהיא המלחמה הגדולה שבמלחמות, ועל זה פרש"י הקדוש "כי תצא למלחמה, במלחמת הרשות הכתוב מדבר", כי עיקר מלחמת האדם עם היצר היא בעניני הרשות, באכילה ושתיה של היתר, שם צריך לערוך מלחמה גדולה עם היצר, שלא יכוין בהם למלאות תאוות גופו וכן במשא ומתן של היתר, לא יעסוק בהם כדי להרבות לו הון ועושר לעצמו, אלא יעשה את הכל לשם ה'.

    "וזאת היא מלחמה יותר כבידה מן המלחמה בעניני איסור כיון שהאדם מכיר שהתורה אסרתה עליו הוא פורש ובורח מהם, מה שאין כן בעניני רשות, מפתהו היצר שמותר לו למלאות בהם תאוות ליבו, שהרי מאכלי היתר הם, וכן מפתהו כי מותר לו לכוין בעסקיו להרבות הון שהרי שלו הם ולא גנוב הוא אתו, ואינו מכיר כי התורה חייבה את האדם במצוות עשה (ויקרא יט,ב) "קדושים תהיו", שחייב לקדש את עצמו במותר לו ואיסור גמור הוא לעסוק בעניני רשות לשם תאווה", וכו'.

    והמסר מדבריו נפלא ביותר גם אם אתה תלחם בחיים על דברים שנראים לך של "רשות", יבוא היצר הרע וימצא לך ק"ן טעמים של הכשר, ותאמר "מה כבר הבעיה שיכולה להיות בזה"?, פה אתה נמדד, האם אתה עושה את הדברים למלאות תאוותך או שהם לרצון ה'.

    אבל גם נפלת והתמודדת והיה לך נורא קשה, תמיד אבא שבשמיים כאן לצידך, ומחכה לפתוח לך פתח. לתשובה, וזהו המסר הנפלא של: "כי תצא למלחמה – למלחמת היצר, אבל אח"כ בעז"ה תגיע ל"ושבית שביו".

    ועל כל זאת ועוד נלמד במעשה הבא שלפנינו (לקראת שבת מלכתא, עמוד תקפב'):

    הסיפור המרגש הבא, המסופר מפי עד ראיה, שהיה נוכח במקום מלמד רבות עד כמה גדולה אהבתו של הקב"ה אלינו על אף שחוטאים אנו לפניו, וברגע בו אנו מראים סימני חרטה ורצון אמיתי לחזור, זוהי כבר סיבה לפרץ של קרבה ואהבה מצד הקב"ה לקבלנו…

    וכך מספר אותו יהודי: נכנסתי לרכבת והתיישבתי על אחד המושבים. שקשוק גלגלים, צפירה, והרכבת החלה לנסוע. לאחר זמן מה צד את תשומת ליבי הבחור שישב לצידי. לא, לא היה לא לו מראה מוזר או שונה, אך משהו בהתנהגות שלו גרם לי להתבונן בו: בכל פעם בה הרכבת עצרה, הוא התבונן החוצה בציפיה, כאילו נצמד לחלון, הוא לא היה רגוע ולא שקע בשינה או בקריאת ספר כשאר הנוסעים הוא היה דרוך, כל תזוזה גרמה לו להביט שוב ושוב בחלון כאילו חיכה למשהו…

    הסתכלתי בו ומבט של תמיהה על פני. כנראה שהבחין במבטי הבוחנים ופנה אלי: "אתה בטח לא מבין מדוע אני מתבונן בחלון", שאל,קבע. הנהנתי בראשי. הרגשתי קצת לא נוח מכך שנתפסתי במבטי, אך ציפיתי לתשובתו.

    "ובכן אספר לך מה עבר עלי עד עתה, ואולי כך תבין" אמר, ועיניו הפכן למהורהרות משהו.

    "הנסיעה הזו, היא נסיעתי הראשונה לאחר 3 שנים בהם לא נסעתי ואף לא יצאתי לרחובה של עיר. הייתי אסיר שלוש שנים בבית הסוהר. מדוע אתה שואל? ובכן, אני מגיע ממשפחה ענייה ובאחד הימים, בהם הייתי זקוק לסכום של כסף בדחיפות.

    הלכתי וגנבתי סכום כסף קטן על מנת שאוכל להתשמש בו. אני יודע שעשיתי מעשה שלא ראוי לעשות ואני מצטער על כך, אולם כאב לי ביותר כאבו של אבי. השמועה התפשטה חיש מהר על דבר הגניבה, אנשים באו וטרחו להודיע לאבי עד כמה הבן שלו גנב, ביישו אותו וגרמו לו צער נורא.

    לא ידעתי שהמעשה שעשיתי יגרום צער כה רב לאבי. בכל מקום אשר פנה הזכירו לו את דבר הגניבה. במשפט שנערך מיד לאחר מכן גזרו עלי 3 שנות מאסר. אבי לא ידע את נפשו מרוב כאב ובושה. עכשיו לאחר שהשתחררתי מבית הסוהר, רציתי כל כך לחזור הביתה, לראות את אבא להתחרט ולבקש סליחה, אבל… לא ידעתי אם יסכים לקבלני אחרי עגמת הנפש העצומה שגרמתי לו. החלטתי לכתוב לו מכתב.

    כתבתי לו שאני, בנו, רוצה לחזור מאוד לראותו, ואני מצטער על הכל, אך אינני יודע אם הוא חפץ שאני ישוב הביתה, "לכן אבא" כך כתבתי, "יש לי בקשה יחידה: אם רוצה אתה שאשוב לביתך, אנני מבקש שתתלה בתחנה צעיף לבן, כך אדע שקיבלת אותי ואני יכול לרדת בתחנה, כך אדע שאני יכול לחזור…

    אבל"… הרים אלי הבחור עינים דומעות, "אם לא יהיה בתחנה צעיף לבן, אדע שאבא לא רצה לקבלני ועלי להמשיך הלאה ברכבת, לנסוע ליעד בלתי ידוע, ולא לחזור עוד לעולם…

    וכך תחנה אחרי תחנה הבטנו אני והוא מצפים לראות את הצעיף הלבן, זה שיושיע את אותו נער מיסורי הנפש שעבר…

    ופתאום הרכבת עצרה בתחנה לה חיכינו כל הדרך. הצעיר מביט לתוך מראה התחנה הנשקפת, כולו מבולבל… לא היה שם צעיף לבן…

    היו שם עשרות צעיפים לבנים !!!

    כל התחנה הייתה מלאה בצעיפים מתנופפים ברוח. קוראים לבן לשוב הביתה.

    ואבא, עמד שם מחכה, מצפה לבנו אהובו…

    ועל צווארו ?

    איך לא…

    צעיף לבן…

    כמה המלך הגדול שלנו, השי"ת, איתנו תמיד…

    ובנימה אישית, ביום שלישי הקרוב מצווה נפלאה וחובה גדולה מוטלת על כל אחד ואחד מאיתנו, שכל אחד ואחד לא יתן יד למלחמות הרשעים בקודשי ישראל, שבת, גיור, תורה, וכדומה, אלא יקיים בעצמו "ועשית ככל אשר יורוך", לשמוע לגדולי ישראל ולעשות להם נחת רוח שיראו בהמשך פריחתה של התורה הקדושה בארץ ולא חס וחלילה לגדיעתה באבחת גרזן מושחתת של אותם הרשעים…

    וכבר הזכיר הגאון הרב יגאל כהן שליט"א בכנס השבוע בחולון: "אדם שהולך לבחור, צריך לדעת האם אני בוחר בבורא עולם או ח"ו חלילה להיפך, וכל אחד יעשה את השיקולים שלו"….

    נקודה למחשבה…

    שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים !!!

    וא-ל-ו-ל מוצלח !!!

    המאמר נכתב לרפואת :

    יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.

    דוד בן שמחה הי"ו.

    יפה בת זוהרה תושח"י.



    0 תגובות