את תוכניתה 'עניין משפחתי' פתחה רחל פסטג עם טורה של רינה יגר שמתפרסם במוסף 'פנינה' מבית עיתון 'בקהילה' תחת השם 'הוגש הרהור', ובאדיבותם אנו מביאים אותו במלואו.

בין דיני ממונות לנפשות:
אני מורה באחד הסמינרים בירושלים והסיפור שלי הוא סיפור מטלטל באמת, כזה ששינה את זווית ההסתכלות שלי על ההוראה עד כדי כך, שהמורה שהייתי לפני שפגשתי את אלישבע והמורה שאני היום הן שתי דמויות נפרדות לחלוטין בלי שום השקה ביניהן, כן – עד כדי כך.

פה ושם יוצא לי לפגוש את אלישבע (בדוי, בדוי) התלמידה היקרה שלי, ואני מהנהנת לה לשלום בנחמדות, מחייכת חיוך או שניים, רצה לדרכי, והבחורונת לא מאמינה ולא יודעת שיש לי חלק ענק בתהליך הצמיחה המדהים שלה, שהיא בכלל מעניינת אותי – מאוד.

אלישבע של היום היא אישה סולידית וחייכנית, אם לשניים מתוקים בני ארבע ושנתיים, ועוסקת בחינוך מיוחד, תחת ידיי עברו במשך השנים עשרות תלמידות ואת חלקן הגדול קשה לי לזכור, איך אני יודעת מה קורה עם אלישבע? אה, זה פשוט, כי אני מרגישה קשר רגשי עמוק אליה עד שאני מתעניינת מדי פעם בשלומה. לה אין מושג ירוק על כך שהיא מעניינת אותי, אבל היא מעניינת ועוד איך. בגלל שאני יודעת איפה היא הייתה במסתרים כשלא חלמה שיש מישהו שיודע איפה באמת היא נמצאת.
זה התחיל במחנה קיץ, לאחר פרידה בת שבועות אחדים, שמחנו כל כך לפגוש זו את זו במסגרת חווייתית ועליזה. אבל השמחה לא ארכה זמן רב. כמה בנות גילו שבביקור בלונה-פארק, בזמן שהן עלו על כמה מתקנים אתגריים, היה מי שנהנה אפילו יותר מהן. מהתיקים שהשאירו למשמרת מאחור, נגנבו חפצי ערך כמו צמיד, מצלמה וארנק מלא מזומנים (חמש מאות שקלים! מי מביאה חמש מאות שקלים למחנה?) קמה סערה גדולה ובנות הלכו למשרדי האתר והגישו תלונה. אלישבע הסכימה להתחייב על זה שראתה את אחד העובדים כשהוא מסתובב עם אחד התיקים. בהנהלת האתר טענו שאין להם עובד העונה לתיאור שאותו מסרה אלישבע, אבל אנחנו תפסנו את האמירה בתור רצון להתנער מאחריות.
חזרנו למחנה ולאטרקציות הרבות (שמעתן על דובי ענק מנורות לד? על מיצג תלת ממד בהתאמה מיוחדת למחנה הסמינר ולתוכנית?) שהשכיחו מאיתנו את המאורעות המסעירים. המחנה הסתיים מתוך תחושה של סיפוק והנאה מצד אחד, אבל עם צביטה בלב על האבדות השונות.
עבר מחנה הקיץ, הגיע חודש אלול ורוח חדשה ומרוממת של תחילת הלימודים אפפה את כולנו. אבל כמה מצער היה לגלות שיש מי שחושב שאלול הוא זמן מתאים לאגירת נכסים גשמיים למדי. התברר שגנבת מסתורית מסתובבת בין חדרי הסמינר וגונבת מכל הבא ליד. כסף, תכשיטים, מצלמות, נגנים, אפילו מחשב נייד אחד הצליח להתפלח אל תוך הרשימה השחורה של הגנבת המסתורית.
י"א בחשוון. יום פטירת רחל אמנו. הסמינר עורך פעילות חברתית מרגשת תחת הכותרת "מוותרים". אנחנו מתכנסות באולם הסמינר לשמוע הרצאה מפי רב, ולאחר מכן ישנו כתב חידה מודולרי לפצח עם רמזים שנקנים ב"כסף" של התוכנית מידי המחנכת. פתאום אני נזכרת ששכחתי את הרמז שלי בתיק שבכיתה. הופס. פנס הוא לא דבר שאני מסתובבת אתו ביד או בכיס הסוודר… אבל הכיתה דורשת את הרמז שלה, ומוכנה לשלם לי עליו ב"שטרות" מודפסים שבמרכזם תמונות עליזות של בנות מהסמינר. אני רצה לכיוון הכיתה שלי, י' 5 שנמצאת בקצה מסדרון ארוך בקומה השנייה. זוכרת היטב איך רציתי לרוקן את התיק מהמטען הכבד ושמתי את הפנס בארון הספרים הפינתי למשמרת זמנית.
צללית מתנועעת בכיתה. שנייה לפני שאני פורצת פנימה בסערה אני נזכרת שיש גנבת בסמינר. זו היא. זו היא. תופי טם-טם מחליפים את מקום הלב שלי, ואני מצטערת על שלא שעטתי עם הפלאפון עליי. הייתי מזמינה את המשטרה. רגע. הצללית הזו מוכרת לי מאיזשהו מקום. לא יכול להיות. זה-לא-לא-לא—– אלישבע? אלישבע!
בחרך הצר אני מזהה את הנערה בוודאות. היא שעוברת מתיק לתיק בכיתת החינוך הנוכחית שלי ומנכסת לעצמה עוד ועוד חפצי ערך. מה עושים עכשיו? מה עושים? ריבונו של עולם! מצד אחד אני מדמיינת את זעקות השבר של התלמידות בעוד זמן קצר, מצד שני אני מזועזעת מזהות הגנבת שטלטלה את הסמינר בחודשים האחרונים. מה יהיה אם יתברר שזו היא? איזה עתיד יהיה לה? ורק לחשוב על זה שלפני שתי דקות חשבתי להלשין על הגנבת למשטרה!
היה ברור לי שהיא לא יכולה להמשיך לשלוח את ידה אל תוך התיקים.
היה גם מאוד ברור לי שאני לא רוצה שזהותה של הבחורה המקסימה הזו תיוודע לחברות אחרות.
ומה, למען ד', גורם לילדה טובה מבית טוב להיכשל בעברה שכזו.

כמה דקות ותפילה אילמת לבורא עולם שיעזרני ויושיע אותי מניבות את הרעיון ההזוי. אם התלמידות שלי היו רואות הן היו חושבות שדעתה של מורתן השתבשה לחלוטין. רצתי אל הקצה השני של המסדרון, מאחורי העיקול, במקום שבו דלת היציאה מכיתה י'5 היא לא בלתי נראית, והתחלתי לגרור את ארון הברזל בכל כוחי. עשיתי הכל כדי שהקולות הרמים יישמעו מכיוון כיתה י, ואכן, לא עברו חמש דקות ושמעתי קול טפיפות רגליים חרישי.
זינקתי אל מאחורי הארון והצצתי החוצה. זו הייתה אלישבע. ריבונו של עולם. שתי דקות אחר כך הייתי בכיתה שלי, מרימה מהרצפה מצלמה אחת ומשייכת אותה אל התיק הנכון. מרימה מצלמה נוספת ומכניסה גם אותה אל התיק שאליו היא שייכת. ואחרי חמש דקות נוספות הייתי באולם עם הפנס. ומרגישה כאילו מיקסר רב עוצמה לש את תוכן המעיים שלי חזור והדק.

התוכנית והיום כולו עברו עלי כשאני בתוך קוביית זכוכית אטומה. לא באמת יודעת מה קורה מסביבי ולא מתעניינת יתר על המידה. רק עוקבת מרחוק אחר אלישבע, שכעת השתתפה בתוכנית במלוא המרץ כאילו כלום לא קרה. בבית התייעצתי עם בעלי, תלמיד חכם בעל שיעור קומה ואחר כך גם עם הרב שלנו. וביום המחרת פעלתי על פי עצתם. תחילה ערכתי בירור בלשי כמעט שהבהיר לי מעבר לכל ספק שפרנסת משפחתה של אלישבע מצויה לה בשמחה ובעונג, ושהכל בבית מתנהל באופן תקין. ביום המחרת קראתי לאלישבע אל הכיתה שלי לאחר סיום הלימודים. פניה היו חלקות ורגועות, כאילו כלום. ככה נראים חיים כפולים.
"אלישבע", אמרתי לה, "אני מבינה מהמזכירה שאת גרה ברחוב הצולניקים 5 (בדוי, בדוי). בדיוק אני צריכה להעביר מעטפה עם כסף לחברה טובה שלי מרחוב הצולניקים 10 וחשבתי את מי מהרחוב ההוא אני מכירה, ועל מי אני סומכת במיוחד. מיד חשבתי עלייך. את, אלישבע, בחורה בוגרת ונאמנה מאוד. יש במעטפה הזו חמשת אלפים שמונה מאות ועשרים ושתיים שקלים. תעבירי מחר, טוב?" אלישבע הנהנה במרץ, ואני בירכתי אותה בחום בכל הברכות שבעולם.
למחרת עדכנה אותי החברה שהכסף הגיע ליעדו.
לאחר יומיים היה הכסף שוב אצלי. ושוב קראתי לאלישבע. "אלישבע מדהימה! אני כל כך מעריכה את האחריות שלך! החברה אמרה לי שהבאת לה מיד באותו צהריים את הסכום. אני כל כך סומכת עלייך. את כל כך ישרה. היום אני מעבירה אליה עוד מעטפה ודווקא דרכך כי הוכחת שאפשר לסמוך עלייך. היום יש במעטפה הזו סכום של ארבעת אלפים מאתיים שקלים. תעבירי שוב לאותה כתובת, בסדר? את כזו ישרה וטובה ואני כל כך סומכת עלייך!!" כך זה התנהל במשך תקופה. אותו סכום – לפעמים פחות, לפעמים יותר, אבל תמיד סכום גבוה במיוחד ותמיד אלישבע מעבירה אותו לדינה, חברתי היקרה שקיבלה תירוץ כלשהו על העניין. בכל פעם מחדש אלישבע מקבלת שבחים אינסופיים על הישרות, החכמה והאמינות שלה, על האמון הבלתי מסויג שאני רוחשת כלפיה.
שוב, ושוב ושוב.

לא התפלאתי שבמשך כל אותה תקופה לא שמענו ולו על גניבה אחת בין מסדרונות הסמינר.
לאחר שלושה חודשים אינטנסיביים כאלה הודיתי לאלישבע מכל הלב והצהרתי בפניה שהמשימה הושלמה וכבר אין צורך להעביר את הכספים.
ואת סוף הסיפור אין לי צורך לספר. קראתן עליו בתחילת סיפורי. ואם את מורה או משמשת בתפקיד כלשהו מול נשמות מעם ישראל, אני רוצה רק לחזק את ידייך ולומר לך כמה טוב אפשר להשפיע דרך אמון בלתי מסויג, מילים טובות, וראייה של הטוב אצל האחר.
פעם הייתי מורה. אחת שמעבירה חומר לימודי מפה לשם. היום אני מורה. מורה את הדרך הטובה. זרקור של אור, של אהבה ושל נחמה, פנס מואר באמצע הערפל.

האזינו: