'וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אלקיך, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם'

רבינו האור החיים הקדוש כתב לפרש את סמיכות הפסוקים והענין. שהכוונה הוא, שאם האדם ישכח שהקדוש ברוך הוא נותן לו כח לעשות חיל, והקדוש ברוך הוא גומל עמו טובות תמיד, עלול הוא לסור לחלוטין מדרך התורה, ולהגיע עד כדי ללכת לעבוד עבודה זרה.

וזה לשון קודשו של רבינו הקדוש: 'שצריך לתת לבו על טובתו, כי מה' היתה לו, ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו. ותחילת תחבולות היצר האדם, היא להשכיחו דבר זה, ודרך זה יכנס לאבדו… הא למדת, שזכירה זו גדר גדול לעבודת ה', ומחסרונה – ידיחנו השטן ממדריגה למדריגה למטה ממנה'. עד כאן לשון קודשו.

ובפרשת ויחי על הפסוקים 'וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה, וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹקים בָּזֶה'. כותב רבינו הקדוש וזה לשון קודשו: 'דרך הצדיקים כשזוכרים הטוב אשר הגיעם, חולקים כבוד לה' כי הוא הנותן, כאומרו 'הילדים אשר חנן אלהים' עד כאן לשון קודשו.

כלומר, לרבינו הקדוש היה קשה מדוע הוסיף יוסף בתשובתו את המילים 'אשר נתן לי אלקים' שהרי לא נשאל על זה. ומה גם שיעקב אבינו ידע שהם בני יוסף. אלא שכך הוא דרכן של צדיקים, להזכיר תמיד בפיהם שכל מה שיש להם, הם מתנת חינם מאת הקדוש ברוך הוא.

רבינו הקדוש מוסיף, שכך נהג יעקב אבינו, כשפגש אותו עשו הרשע עם נשיו וילדיו, ושאל אותו 'מי אלה לך' וענה לו 'הילדים אשר חנן אלקים את עבדך'. ולכאורה היה לו לענות במילה אחת 'הילדים'. אלא כל פעם שיעקב אבינו הזכיר דבר שיש לו, הקפיד להזכיר שזה מאת ה'.

ולפי דברי רבינו הקדוש בפרשתינו, מקבלים דבריו ביאור עצום ונורא, שיעקב אבינו ויוסף הצדיק היו תמיד מעוררים עצמם לזכור טובות ה' עמהם, כדי שלא יבואו לידי כפירה חס ושלום.

[אור החיים עקב פרק ח פסוק ט. ויחי פרק מט פסוק ח]

–

זכות הדברי תורה לרפואתו והחלמתו השלימה והמהירה של ירמיהו ירמון בן לאה שיחי' בתוך שאר כל חולי עמו ישראל.