השבוע נעצר בצורה נפשעת יוסף פליישמן, אדם חרדי עם מוגבלות נפשית מירושלים. הוא נשלף ממיטתו בלילה, נלקח לחקירה הזוייה ולאחר שהתברר שהוא חף מכל פשע, נשלח לדרכו ממגרש הרוסים. אף אחד לא חשב להחזירו לביתו. הוא נמצא לאחר יום כשהוא סובל מהיפותרמיה בהרי ירושלים. חייו ניצלו בנס.

הזעזוע מהמקרה הזה מביא אנשים להסתכל על זה כמקרה מסויים שצריך לטפל ולחקור אותו. אבל זו טעות גדולה!

מדובר במגמה ולא במקרה בודד. מדובר בגישה נוראית, רשלנית ממש של המשטרה כלפי אנשים עם מוגבלות!

בחודשים האחרונים, היו לפחות 3 מקרים של אנשים עם מוגבלות שנקלעו לעימות עם שוטרים או אנשי בטחון. 2 מהמקרים הבאים הסתיימו במוות:

באפריל השנה, מוישי, בחור חרדי בן 34, עם מוגבלות שכלית נעצר באלימות על ידי שוטרים בירושלים.

לפני מספר חודשים נהרג איאד אלחאלק, בחור בן 34 עם צרכים מיוחדים, על הרצף האוטיסטי, מירי של שוטרים במזרח ירושלים לאחר מרדף.

צעיר נוסף עם מוגבלות נפשית שנורה למוות על ידי שוטרים לפני שנתיים. יהודה ביאדגה, צעיר בן הקהילה האתיופית מבת ים, שנורה למוות בינואר 2019.

אלה 3 דוגמאות למקרים קשים, אבל יש עוד רבים אחרים.

יש כאן מגמה מדאיגה, שמעידה על כך שהמשטרה לא באמת מבינה ולא באמת מעניין אותה התנהגויות שונות של אנשים עם צרכים מיוחדים.

כשמדובר בשילוב של חרדים וצרכים מיוחדים, יש נפיצות גבוהה יותר לצערי, במיוחדת בתקופת הקורונה!

15% מאזרחי ישראל בני 20 ומעלה (בערך 815 אלף איש) הם עם מוגבלות תפקודית חמורה. בנוסף, 235,000 ילדים לומדים בחינוך המיוחד. אם נרחיב את המעגל גם למשפחות המיוחדות, אלה שיש בהן בן או בת משפחה עם מוגבלות, נגיע למספרים עצומים.

המשפחות הללו מודאגות. יש להן בן או בת משפחה שמתנהגים בצורה שונה, מוזרה, לא מקובלת. לעיתים אלה הפרעות התנהגות, שכוללות טווח רחב של תבניות התנהגותיות חוזרות, אנטי-חברתיות, תוקפניות ומרדניות, שיש בהן הפרה של הזכויות הבסיסיות של אחרים או של נורמות וחוקים חברתיים תואמי גיל.

לפעמים קושי בהדדיות חברתית ורגשית ומוגבלות ביכולת לפתח קשרים חברתיים.
זה יכול להיות תנועות חזרתיות, קיבעון התנהגותי והיצמדות לרוטינות.

ולעיתים מוגבלות נפשית שיכולה לבוא לידי ביטוי במחשבות, בלחץ ובהצפה רגשית, שפוגעים ביחסים חברתיים, בכישורי טיפול עצמי ובשיפוט המציאות. זו מוגבלות שכוללת מצבים כמו דיכאון, חרדות, פוסט-טראומה, סכיזופרניה של גיל הילדות והנעורים והפרעות אכילה.

לפעמים אנשים פשוט לא שומעים – חירשים, לפעמים יש שלא מבינים סיטואציות חברתיות.

מפגש של אנשים כאלה עם שוטר הוא עם פוטנציאל נפיצות גבוה מאוד. שני הצדדים לא מפרשים נכון את ההתנהגות של השני, וזה יכול להביא לעימות, לאלימות, להתנגדות וכמו שאנחנו רואים – גם למוות.

ולאחר רצף המקרים הללו, המון הורים לילדים עם צרכים מיוחדים פשוט מפחדים לשלוח אותם לבד לרחוב או לבית הספר.

משטרת ישראל חייבת להבין של- 15% מהאזרחים שהיא חייבת להגן עליהם יש מוגבלות. הם שונים. הם מתנהגים שונה, מדברים שונה, שומעים ורואים שונה (או בכלל לא), חלקם לא מדברים והאחרים לא מבינים.

שוטרי ישראל חייבים לקבל הדרכה מקיפה, יסודית, במסגרת ההכשרה שלהם, על מה הם צרכים מיוחדים. איך לזהות את הצרכים המיוחדים, איך להתמודד איתם, איך להימנע מעימות איתם, איך להכיל התפרצויות ולהבין שלא כל מי שמאיים – באמת מתכוון לבצע.

הם חייבים ללמוד להבין שאם מישהו לא עוצר כששוטר מורה לו לעצור, אולי הוא פשוט לא שומע אותו כי הוא חירש. אם מישהו בורח מהשוטר, אולי הוא עם מוגבלות שכלית ונבהל. ואם הוא לא עונה לשוטר, אולי הוא פשוט לא מבין אותו או לא יודע לדבר!

אורן הלמן הוא אב לילדה בחינוך המיוחד ומייסד "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה.