העיתונאי החב"די, כתב 'קול חי', צבי טסלר בקריאת השכמה להורי הבחורים המתכוונים לשלוח את ילדיהם כנהוג לחודש תשרי לבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש המכונה 770 בברוקלין ניו יורק, ולכל הורה שחיי בנו חשובים לו:

אחרי האבל והצער הרב על האסון הכבד במירון, התגובות של האנשים מתחלקות לשני סוגים. אלו שהיו במירון בשנים הקודמות בל"ג בעומר, אומרים שהאסון קשה, אבל לא מפתיע. כולם מתארים איך בעצמם נתקלו באירועים רבים בשנים קודמות, שרק בנס לא הסתיימו באסונות כבדים. התגובה של מי שלא היה שם, ושומע שהכתובת היתה על הקיר, מתקשה להבין למה אנשים נסעו שוב ושוב, ולא עשו כלום כדי למנוע את האסון. איך אנשים שלחו לשם נערים צעירים, או נכנסו לתוך ההדלקה הצפופה עם ילדים קטנים.

בנקודת הזמן שבה אנו נמצאים, 10 ימים אחרי האסון, לא נחקר אף אדם ולא נגבו עדויות, מה שפוגע באופן אנוש בסיכוי להגיע לחקר האמת ולנסות למנוע אסונות דומים בעתיד. בצער רב, ניתן לקבוע שדמם של הנספים לא מטריד את ההנהגה בישראל.

עושה רושם שנבחרי הציבור מהמפלגות החרדיות, עסוקים בעיקר בשמירה על שמם ושלומם של העסקנים, והרבה פחות במחוייבותם למשפחות השכולות, לנפגעים הרבים בגופם ובנפשם, שלא לדבר על מי שישתתפו באירועים המוניים בעתיד, ולא יודעים שחייהם תלויים מנגד.

אבל לא בשביל לקטר אני כותב את השורות הללו, אלא כדי לגייס אתכם ולהבין ביחד ש"במקום שאין איש", האחריות עוברת לכל אחד ואחד מאיתנו. בעתיד, אם ח"ו יתרגש אסון נוסף היל"ת, לא תהיה לנו את הפרווילגיה לומר שסמכנו על המארגנים, על גורמי האכיפה, או שהסתמכנו על סטטיסטיקה של אירועים בשנים קודמות שהסתיימו ללא נפגעים. לא נוכל לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה" ה"י.

בישראל ובעולם יש תקנים ברורים מאוד, לגבי הכללים לקיום אירועים המוניים. זה כולל את הבדיקה ההנדסית של תקינות הטריבונות והשולחנות שמשמים כבימות, החשמל, כיבוי אש והיערכות של גורמי ההצלה ואפילו מספר פתחי המילוט שקיימים.

גם התפוסה המירבית קבועה – בארץ מותר להכניס אדם למטר רבוע, ואילו בארה"ב שני בני אדם למטר רבוע. הכללים הללו אינם שרירותיים. הם נכתבו בדמם של אנשים שקיפחו את חייהם, ושל אחרים שנפצעו ובחלק מהמקרים הפכו לנכים, במאות ואלפי אסונות שהתרחשו ברחבי העולם באירועים הומי אדם.

בימים אלו הורים רבים רוכשים עבור בניהם ובנותיהם כרטיסי טיסה, לקראת שהיה של הילדים והתמימים בחצרות קודשנו בחודש החגים.

מאז י' שבט בשנה שעברה, תחילת התפרצות הקורונה, חסידים רבים מלאים בגעגועים ובציפיה לשוב ולנסוע לרבי.

בכל סעודת ליל שבת, כשאנחנו שרים את הפיוט "אזמר בשבחין", כשמגיעים למילים "דתשרי על עמיה', המבטים של הילדים שלי מצטלבים והגעגועים גואים.

העובדה שתחלואת הקורונה ירדה משמעותית ב"ה, ובשבועות הקרובים ניתן יהיה לחסן בעז"ה גם את הבחורים שמתחת גיל 16, גורמת לכולנו לרצות לטוס השנה.

ביחד עם הרצון הטבעי של כל חסיד, נדרשת מאיתנו אחריות לדאוג שהילדים יוכלו לחזור מהחוויה החסידית, כשהם שלמים בגופם, בנפשם וברוחם.

כל מי שזכה להיות בחודש החגים בקראון הייטס, מכיר את הדוחק הרב והלא מבוקר, שלא פעם מביא לנפילות חבלות ופציעות. ב"ה זה נגמר ברוב השנים בניסים כשכמעט כל הבחורים חוזרים ללא פגע, עמוסים בכוחות רוחניים ורגש חסידי שמלווה אותם לפחות לשנה קדימה. אבל היום, אחרי האסון במירון, אין לנו את הפרווילגיה לקוות לניסים.

החשש מצפיפות בזמן קצר, מקבל משנה תוקף אחרי תקופת געגועים ארוכה במיוחד, ומתחזקת ככל שזה נוגע לדוחק של שמחת תורה ב-770 וב-ד' אמות באוהל הקדוש.

האחריות שלנו כהורים, אינה יכולה להסתיים ברכישת הכרטיס, הביטוח הרפואי, הטלפון והתשלום לארגון הכנסת אורחים.

עלינו לדרוש ולוודא שתשמר הזהירות של "ונשמרתם" בכל הקשור לבטיחות השוהים ב-770 ובאוהל, שיש לילדכם מקום בטוח לישון בו, שיש לו פתרון של אוכל בסיסי בנוסף להכנסת אורחים, שיש לו את הכלים להתמודד עם פגיעות רח"ל ושיש לו מבוגר אחראי נגיש שאנחנו סומכים עליו.

היום בדיוק 20 שבועות לפני הושענה רבה, מחובתנו לקחת אחריות ולדעת גם להגיד לא הפעם.

עם כל הכאב, כשאין דרך בטוחה לעשות זאת, עדיף לנסוע עם הילד במועד אחר בשנה, ולא להכנס לספק פיקוח נפש. דמם של 45 הקדושים זועק מהאדמה, וקורא לכולנו להתעורר בזמן.

(מתוך עיתון "כפר חב"ד")