הקול הזה, (בפתח היומן) בשפה הפרסית הוא קולו של שר הפנים האיראני המכריז ביום שישי האחרון על תוצאות הבחירות במירוץ לנשיאות איראן שנערכו באותו יום בין שבעה מועמדים שונים, כשהוא מקדים ומדווח על מספר המשתתפים בו שהיה הפעם הנמוך ביותר בהיסטוריה של איראן ועמד על קרוב ל-049%.

590 מועמדים איראנים פוטנציאלים שנרשמו מבעוד מועד הורשו להשתתף בבחירות על ידי "מועצת שומרי החוקה", וזאת אחרי שנבררו בקפידה. מתוך אותם מאות שנפסלו, ברור שרק למספר מצומצם היה סיכוי ממשי לזכות, וברור גם שרוב מתוך בעלי הסיכויים היו רפורמיסטים שהמשטר לא רוצה בניצחונם. מבין המועמדים השמרנים, הקיצוניים, נפסלו בעיקר אלו שלמנהיג העליון חמינאי היה סכסוך כזה או אחר איתם (כמו למשל הנשיא לשעבר אחמדינג'אד) או כאלו שהיה חשש כי הם יאפילו – ויוכלו לסכן את הסיכוי לבחירתם – על המועמדים השמרנים שהוא מאוד רוצה ביקרם.

בקטע ששמענו בפתח היומן מודיע שר הפנים על הזוכה בבחירות, איש הדת איברהים ראיסי שזכה בפער אדיר על פני יריביו.

אז מיהו, איברהים ריאסי הנשיא הנבחר?

"נשיא איראן הוא לא יותר מאשר בובה של המנהיג העליון", נשמעה בשבוע האחרון ההכרזה הזו שוב ושוב אבל כשיורדים לפרטים הקטנים מתגלה שהקביעה הזו תחת כל עץ רענן אינה כצעקתה. נשיא איראן הוא התפקיד השני בחשיבותו והוא כפוף למנהיג העליון, קרי לחמינאי, אבל בכל זאת הוא ראש הממשלה וראש הרשות המבצעת.

אם תהיתם, בניגוד למשרת הנשיאות כאן בארץ שהיא תפקיד ייצוגי בלבד וממש ריקה מכל תוכן הקשור לקבלת החלטות אופרטיביות תפקיד נשיא איראן נותן לו לא רק כוח ייצוגי כקבלת שגרירים מרחבי העולם וחתימה על אמנות בינלאומיות, אלא גם את היכולת למנות שרי ממשלה, לפטר את הממשלה, לחתום על החוקים שמתקבלים בבית הנבחרים ולהיות אחראי על הגשת התקציב השנתי.

אם הדברים אמורים בנשיא רגיל, קל וחומר שהדברים אמורים בנשיא האיראני החדש "התליין מטהרן", איברהים ראיסי. העובדה שמדובר בנאמנו של המנהיג העליון, וכאדם שכבר שנים מסומן על ידו כיורשו רק מעצימה את כוחו ונותנת לו חופש פעולה מלא בכל אשר יפנה. לא זו אף זו, ראיסי הקיצוני מצד עצמו רק יחשל את חמינאי להמשיך בקו הנוקשה, הקיצוני והמסוכן.

ההיסטוריה של ראיסי וחמינאי, שעשרים שנה מבדילות ביניהם, חופפת בכמה נקודות. שניהם נולדו למשפחות דתיות במשהד – העיר השניה בגודלה באיראן, שניהם הפכו לאנשי דת בכירים, ושניהם נטלו חלק כזה או אחר בהפלת משטר השאה. מה שעוד משותף לשניהם זו העובדה שגם חמינאי סלל את דרכו לתפקיד המנהיג העליון דרך מושב הנשיאות, בדיוק כפי שצפוי לראיסי.

אבל מעבר לנקודות הטכניות האלו ברור שמה ששותף לשניהם זו הקיצוניות הפונדמנטליסטית, זו שבשלה הם רוצחים המוני אזרחים שמחזיקים בדעה פוליטית הפוכה, וזו שלאורה הם יעדיפו לקדש בכל מקרה את המוות, שלהם ושל שונאיהם על פני כל חתירה לשלום גן כזה שיביא על מגש של זהב את כל דרישותיהם.

ראיסי טוען שהוא מגן זכויות אדם, לוחם בעוני ונאבק בשחיתות אבל היריב העיקרי שלו הם האזרחים הקטנים, אלו שרק מנסים להרים את הראש ולזעוק מסיבה פוליטית או מחמת קושי כלכלי שלוחץ אותם תחת השלטון העריץ. לפי האופוזיציה האיראנית ראיסי היה זה שהוציא להורג ללא משפט אלפי אסירים פוליטיים. באתר של גולים איראנים שבו עיינתי השבוע לצורך הכתבה הזו היו גם מי שטענו שמדובר ברצח של לא פחות מ-30,000 איש תוך שהם מכנים זאת כחיסול הפוליטי הגדול בעולם מאז ימי ברית המועצות.

האכזריות הזו לא מנעה כמובן מאלפי תומכיו הקיצוניים להתאסף ברחובות טהרן ולחגוג את הניצחון הזה. ניצחון שיביא לפגיעה גם בהם.

אבל הדבר החשוב האמתי בכל הסיפור הזה הוא כמובן עתידו של הסכם הגרעין. אף אחד לא יודע אם ראיסי יגרום לאיראנים לסגת משולחן המשא ומתן ולנטוש את ארה"ב ואירופה המחכות להם בכיליון עיניים, אבל דבר אחד ברור, והוא זועק באותיות קידוש לבנה: אם ייחתם הסכם בתקופתו של ראיסי, הוא יהיה גרוע יותר מההסכם שהיה נחתם אם מועמד רפורמיסט היה ניצב לשולחן המשא ומתן.

ראיסי לא יסכים להתגמש בנושא הפיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, לא יסכים להתגמש בנוגע לסנקציות סביב תכנית הגרעין ולא יסכים לקבל רף נמוך של אורניום מועשר או צנטריפוגות שההסכם יתיר לאיראנים להחזיק בהם. ובכלל, מעבר לדיונים על תכנית הגרעין עצמה יש כאן דיונים בשלל נושאים חשובים ובראשם משמרות המהפכה ופעילות הטרור שלהן בעולם ותכנית הטילים הבליסטיים של איראן. ראיסי לא יסכים להתגמש בכלום גם בנושאים אלו והצפי הוא שגם כאן המערב ימשיך להעניק לו כל מה שהוא רוצה.