דברי תורה לפרשת "יתרו" \\ הרב אמיר קריספל

הרב אמיר קריספל No Comments on דברי תורה לפרשת "יתרו" \\ הרב אמיר קריספל

מובא בגמרא שתלמיד חכם צריך שיהא בו (גאווה) אחד משמונה בשמינית – כיצד הגיעה הגמרא לחשבון של שמינית שבשמינית? | "לא תחמוד": כיצד יכולה התורה לצוות על אדם ציווי הנוגד את טבעו? ומדוע האריכה התורה ופירטה ולאחר מכן כתבה "וכל אשר לרעך"?

הרב אמיר קריספל
9:12
25.05.22
קובי פינקלר No Comments on בצה"ל דוחים את תחקיר CNN: "משולל כל יסוד"

התכניות האחרונות

ארכיון תוכניות

גם בפייסבוק

היום ברדיו

[daily-schedule schedule=1]

פוסטים אחרונים

תגיות

״וירד ה׳ על הר סיני" (יט, כ)

מובא בגמרא (סוטה ה') תלמיד חכם צריך שיהא בו [גאווה] אחד משמונה בשמינית. שהוא חלק אחד מ- 64, (שמונה פעמים שמונה הוא 64.)

כיצד הגיעה הגמרא לחשבון של שמינית שבשמינית?.

בספר ״קהלת יצחק" כתב שהחשבון הוא ע"פ, הגמרא (סוטה ה.) אמר רב יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקב״ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני. לכאורה אם ללמדנו מדת ענוה רצה ה, מדוע השרה שכינתו בהר, היה לו להשרות שכינתו בבקעה או במישור ובזה היינו למדים את מדת הענוה, אלא מזה מוכח שצריכים מעט גאווה, ולכן השרה הקב"ה שכינתו דווקא על הר נמוך ולא בבקעה. ומהר סיני למדו את החשבון של שמינית שבשמינית, והוא, דאמרו חז״ל (מגילה כט.) בשעה שבא הקב"ה ליתן תורה היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו, זה אומר עלי התורה ניתנת וזה אומר עלי התורה ניתנת וכן הר תבור רצה שיתנו התורה עליו. והנה מובא במסכת בבא בתרא (עג' ע"ב) שהר תבור היה גבוה ארבע פרסאות, ובכל פרסה יש 4 מילין אם כן הר תבור היה 16 מילין, וכל מיל הוא 2000 אמה, נמצא בסך הכל שהר תבור היה 32,000 אמה. ומובא בילקוט ראובני שהר סיני היה 500 אמה (שבעת מתן תורה נעקר הר המוריה ובא להר סיני, א״כ הר סיני הוא הר המוריה. ועי׳ רש״י ותוס׳ בתענית טז, שהר המוריה היה 500 אמה). נמצא אם כן שהר סיני הוא חלק 64 מהר תבור,(32,000 אמה הוא 64 פעמים 500 אמה). מזה למדו חז׳׳ל שתלמיד חכם צריך שתהיה לו שמינית שבשמינית גאוה שהוא חלק 64, מזה שלא השרה שכינתו על בקעה, אלא על הר סיני שהיה גבהו חלק 64 מהר תבור.

בספר ״חנוכת התורה״ ביאר עפ״י מה שהגמרא (ב״ב צ.) אומרת: שמינית שבשמינית הוא המשקל הקטן ביותר, והוא הנקרא קורטוב. וזה שהתכוונו חז״ל ששיעור היוהרא לת״ח צריך להיות המידה הכי קטנה שבמדות, שתתבטל ברוב.

והגר״א זצ״ל ביאר בדרך רמז שהפרשה השמינית שבתורה היא – ״וישלח״, והפסוק השמיני בפרשה זו הוא – ״קטונתי מכל החסדים״, רמז שתלמיד חכם הגם שיש לו במה להתפאר ובמה להתגאות, צריך לומר קטונתי מכל החסדים שהקב״ה עושה עימי, וזהו כוונת חז״ל ״שמינית שבשמינית״.

הגאון ר׳ יהונתן אייבשיץ זצ״ל בספרו ״יערות דבש״ כתב רמז אחר, במזמור ׳אשרי תמימי דרך׳ ישנם שמונה פסוקים מכל אות. אות חי״ת היא השמינית בסדר. ואחד מהפסוקים: ״חבר אני לכל אשר יראוך״ (קיט, סג') וזו המידה שצריך להיות בתלמיד חכם שיהיה חבר לכל יראי השם וחושבי שמו, ולא יחשוב מה לי ולהם, אני גדול הדור ומנהיג, אין כבודי להשתתף עם שפל אנשים, אהיה נחבא אל הכלים במה אני יחשב. כי אין גאוה לפני המקום.

והנה, בגמרא (שם) לאחר שאמרה שת׳׳ח צריך שיהיה בו קצת גאווה, מביאה ״אמר רב נחמן בר יצחק לא מינה ולא מקצתיה״ [לא יחפוץ אדם לא בכולה ולא במקצתה, רש׳׳י] וכי דבר קל מה שכתוב ״תועבת ה׳ כל גבה לב״.

מסופר על בעל ״מגלה עמוקות״ שהתגורר בקראקא בזמן שהב״ח כיהן כרב העיר. פעם הלך הב״ח ברחוב וראה שני אנשים הולכים ופניהם מאירות כשמש בצהרים. אחריהם ראה עוד ארבעה אנשים, אחד מבוגר ושלושה האחרים צעירים יותר, ופניהם של אלו היו שחורות כזפת. ארבעה אלה רצו אחרי שני האנשים, אבל הם לא הצליחו להשיגם. לאחר ששני האנשים בעלי הפנים הזוהרות כבר נעלמו מהעין, ניגש הב״ח לאנשים שחורי-המראה, נתן להם שלום ושאל אותם מי הם, אבל הם סירבו לענות. חזר הב״ח ואמר להם: אני כאן המרא-דאתרא ואם אני שואל – עליכם לענות לי. נתרצו הארבעה ואמרו: הרב צודק, ועלינו לענות. אנחנו גיחזי ושלושת בניו שוב שאל הב״ח ומי היו שני האנשים שרצתם אחריהם? אמרו לו: הם אליהו הנביא ואלישע. אחד העונשים שלנו הוא, שאנחנו צריכים תמיד לרוץ אחרי אלישע הנביא, אבל איננו מסוגלים להשיגו. הוסיף הב״ח ושאל ולאן הלכו השנים? אמרו לו: הם הלכו לבעל ״המגלה עמוקות״. הלך הב״ח ל׳׳מגלה עמוקות״ ואמר לו יודע אני שאליהו הנביא נמצא אצלך, תשאל אותו למה איננו בא אלי. שאל ה״מגלה עמוקות״ את אליהו הנביא, והשיב לו: כיון שלרב עיר מוכרח שתהיה לו שמינית שבשמינית גאווה, שאם לא כן לא יהיו נשמעים דבריו, אבל מכל מקום – אני אינני יבול לבוא אליו!!!.

"לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו, וכל אשר לרעך" (כ, יד) ראיתי שואלים על ציווי זה. כיצד ניתן לצוות שלא לחמוד, הרי טבע האדם עושה את שלו? (עד כדי כך שהיה איזה רב שאמר בהלצה שהוא הורה לעצמו היתר לגנוב, כי עדיף לעבור פעם אחת על לא תגנוב, מאשר עשר פעמים על לא תחמוד…). ועוד לשון הפסוק לכאורה איננו מובן שהרי בסוף הפסוק נאמר ממילא "וכל אשר לרעך", אם כן לשם מה יש צורך בכל הרשימה הארוכה בפסוק ("בית רעך…אשת רעך… ועבדו ואמתו ושורו וחמורו")? הרי הסיפא "וכל אשר לרעך" כוללת הכל.

אלא אפשר ליישב את שתי הקושיות בתירוץ אחד, אולם נקדים מעשייה עתיקה שמספרת על חוצב הרים שמלאכתו הייתה קשה, אולם מצבו לא היה רע, משתכר יפה ומתפרנס בכבוד; אולם הקנאה ניקרה בליבו, אילו הייתי עשיר, מה טוב חלקי וכמה מאושר הייתי… נשמעה [בת] קול בשמים ובו ברגע הפך להיות עשיר ומכובד… ויצא לרחובה של עיר. עבר לידו קיסר עם פמלייתו, וכל העם פנה הצידה לחלק כבוד לקיסר. הוי, אמר החוצב, מה טעם להיות עשיר, הלוואי והייתי קיסר. יהי כן, אמרה בת הקול, והוא היה לקיסר, ועל פיו נשק כל העם. וכשהלך לצוד צבאים ביער העבות והשמש הכתה על ראשו, ראה הקיסר את עוצמת השמש וקנאה גדולה התעוררה בלבו, וביקש להיות שמש. לו יהי כדבריך, אמרה בת הקול, והוא היה לשמש, ושלח קרניו ארצה, זורח מאיר ומשמח. והנה ענן גדול כיסה את עין השמש. כעס וקנאה התעורר בלב החוצב, וביקש להיות ענן בשמים. ואף כאן מיישמים בקשותיו, והנה המטיר גשמי זעף על פני ים ויבשה, הנחלים היו לנהרות עזים שסחפו בזרמם בתים וחומות. אולם הר גדול לא זע ולא נע מפני מטר הסוחף. שוב ביקש להיות הר, וכשנתמלאה בקשתו ששום סערה לא יזיזהו, מבחין ההר הענק באדם שעומד למרגלותיו וחוצב גושי סלע והופכם לאבני בנין. איש זה חזק ממני, קרא ההר בכעס, מי יתן והייתי במקום האיש הזה. כרצונך, אמרה בת הקול, ושב להיות חוצב כקדמותו, מאושר המשלים עם גורלו" כך גם בעניננו, אפשר לתרץ על דרך חידוד: המילים "וכל אשר לרעך", מהוות למעשה תשובה לבעיית החמדה- אדם מתבונן בבית חברו, או בשורו וכו', ועוברת בו המחשבה כמה היה רוצה להתחלף עם אותו אדם אחר. על כך עונה לו הפסוק "וכל אשר לרעך": אין אדם שיש לו רק טוב, וכל אדם בעולם, לצד הטוב שניתן לו, מקבל גם צרות להתמודד עמן (שברוב הפעמים רבות אין אדם אחר יודע על קיומן). אם ברצונך להתחלף עמו, עליך להיות נכון לקבל את "כל אשר לרעך", והרי אינך יודע עם אלו דברים מתמודד כל אדם באשר הוא. לכן, הסתפק בשלך ושמח בחלקך.



0 תגובות