החוליה המקשרת • סיפור לשבת

    נחמן סלצר No Comments on החוליה המקשרת • סיפור לשבת
    15:05
    28.03.24
    אשת חיל No Comments on "הקב"ה בחר לניסיון הזה את האנשים הכי מיוחדים שלו"

    התכניות האחרונות

    ארכיון תוכניות

    פוסטים אחרונים

    תגיות

    מהי חוליה בשרשרת? מין טבעת עגולה, עשויה לרוב מקשה אחת, והיא מקושרת ומקשרת. מעין זו הייתה התחושה שעלתה בי: הכול התחבר והתקשר. ובכן, נראה כי עליי להסביר את עצמי: נדמה לנו שאנו יודעי כל; אנו סבורים כי הכול בשליטתנו; כי הסיבות לכל המתרחש ידועות לנו. אך לא! אין זה נכון, כלל וכלל לא.

    לאמיתו של דבר היה זה סיפור שגרתי: חצייה מהירה של כביש סואן, בהנחה שניתן להספיק להגיע לצד השני, עד שמתברר כי ההנחה הייתה מוטעית. באזני צלצלה חריקת בלמים, נשמעו צרחות, ואז – כלום השתרר שקט לזמן מה. בטוח אני כי האמבולנס הגיע למקום תוך דקות ספורות; מן הסתם הודיע מישהו לבני משפחתי על התאונה, אך לי עצמי לא זכור דבר, פרט לאותה חריקת בלמים עזה, כאשר הנהג ניסה לעצור מבעוד מועד, אך לשווא. זהו כל מה שנותר בזכרוני.
    בזכרוני הראשון לאחר-מכן, התעוררתי ומצאתי את עצמי שכוב במיטת בית-חולים, סביבי רכונים אשתי וילדיי, העוקבים בדריכות אחר כל שביב תנועה משהבחינו כי סוף סוף התעוררתי, נתרככו קמעה קמטי הדאגה שנחרשו על פניהם ואנחת הקלה נפלטה מפיותיהם. כשנתבררה לי חומרת הפציעה, חשתי בר מזל שנותרתי בחיים. גרוע מכל היה מצבה של כף רגלי השמאלית. מפעם לפעם, היו גלי כאב מפלחים את ערפל התרופות החזקות שאפף אותי, מטעימים אותי מטעמם של יסורים. נטלתי את ידיי והודיתי לקב"ה על שניתנו לי חיי, ולו גם במחירם של יסורים אלה.

    בתוך זמן לא רב התוודעתי אל המשימה הקשה ביותר שהתמודדתי עמה אי-פעם, משימה אשר כינויה "פיזיותרפיה" – שם נרדף לעמל וכאב.
    בוקר אחד התעוררתי, נחוש בדעתי להשקיע את כל כוחות הנפש והגוף על מנת לשפר את מצבי. התיישבתי במיטתי והושטתי את ידי אל הארונית  שלצדי, אוחז בתיק הטלית והתפילין שלי. הנחתי תפילין והתעטפתי בטלית, והתחלתי להתפלל בכוונה יתרה מתמיד.
    לא מיהרתי בתפילה; השתדלתי להתרכז בכל מילה ומילה, וכשהגעתי לתפילת שמונה-עשרה, הזדקפתי מעט במיטתי. בעודי אוחז בברכת "רפאנו", נשמעה נקישה על הדלת, וקבוצת רופאים נכנסה לחדר. ביניהם היו רופא המחלקה, מנתח אורתופדי ושני רופאים לא מוכרים. הם בירכו אותי לשלום, אך כאשר לא השבתי להם, הבינו כי אני באמצע התפילה, והבטיחו לשוב מאוחר יותר.
    סיימתי להתפלל ופניתי לאכול ארוחת-בוקר, ממתין לשובם. כעשר דקות חלפו, והם שבו והופיעו בחדרי. משך דקות ארוכות בדקו את כף רגלי, ואני נאנקתי מכאב. תוך כדי כך, ניסיתי להיזכר מה הביא אותי אותו יום למרוצה החפוזה ברחובה של עיר. לבסוף, עזבו הרופאים במשק חלוקים מתנפנפים.
    אחד מהם נותר בחדרי.

    "שמי ד"ר לזרוביץ', מנתח אורטופדי", הציג את עצמו. "בתקופה הקרובה נעבוד יחד, על מנת לנסות ולשקם את כף רגלך". קולו היה רך, קטיפתי, אך יכולתי להבחין כי חבוי בו גם רצון עז כפלדה, וכי הוא עומד להעביד אותי בפרך.
    "אמור לי", פנה אלי, בעודו מתיר את התחבושת שעל כף רגלי ומתחיל בעיסויה, "במה עסקת כאשר נכנסנו לחדרך בראשונה?"
    "התפללתי", השבתי בנימה יגעה. אין זה הזמן לשיחות בענייני דת, הרהרתי בלבי. במצבי הנוכחי, לא מצאתי בלבי כל רצון לנהל ויכוחים.
    "מדוע לא יכולת להפסיק לזמן מה?" שאל בסקרנות.
    במקום תשובה, סיפרתי לו את המעשה הידוע המובא בגמרא, על אותו חסיד שלא הפסיק את תפילתו, גם כאשר פנה אליו השר הרומי בברכת שלום. הרופא נפעם מן הסיפור. "המממ… לא-יאומן", מלמל לעצמו. "קו ישיר לשמיים". השאלות הוסיפו לזרום מפיו כאשד. "מהן הקופסאות השחורות שהיו כרוכות על מצחך וסביב זרועך השמאלית?" "אלו הם 'מכשירי הקשר' שלי עם ה'", אמרתי, והוא הקשיב בפליאה.
    שוחחתי עם יהודי זה, השומע לראשונה על המושג "תפילין".
    "כיצד יודע אתה כי 'מישהו' למעלה נמצא ואף שומר עליך?" הקשה.
    "טובה שאלתך", הנהנתי, "אינך הראשון המציב שאלה זו". השיחה הלכה והתפתחה תוך כדי עבודתנו המשותפת, ונמשכה שעות ארוכות.
    תחילה, הייתי ספקן בנוגע לכוונות העומדות מאחורי התעניינותו, ולא האמנתי כי בעיקרן צימאון כן לדעת וללמוד. הוא הצהיר כי הסקרנות היא המניעה אותו, ואני שיערתי כי השיחות בינינו היו בעיניו מין שעשוע לוגי, סוג של קרב מוחות מרתק. אך הוא לא חדל לשאול, ושאלותיו היו אכן טובות ומוצקות. היו רגעים שבהם ציינתי לעצמי כי הוא אכן מעוניין ברצינות ללמוד, ואף חשתי כי אני יודע טוב ממנו לאן זה מוביל; לכל הפחות, כך קיוויתי.

    "מדוע אתה נוהג להתנועע קדימה ואחורה בשעה שאתה מתפלל? מדוע אתה נוהג לברך לפני שאתה מכניס דבר מאכל לפיך? האם אכן צריך ה' שתברך על כל לגימה של מים?" וכן הלאה.
    משך כל אותו הזמן, הלכה כף רגלי והחלימה, ונוכחתי לדעת כי הטיפולים האינטנסיביים משתלמים בהחלט. לאחר מספר שבועות, התחזקתי די הצורך להשתחרר מבית-החולים. נפרדנו איש מרעהו – לזרוביץ' ואני – ותהיתי אם אי-פעם ניפגש שוב, ומה תועלת יפיק מן הידע הרב אשר שאב ממני. מסרתי לו את מספר הטלפון שלי, וכן פרטים של ארגון גדול העוסק בקירוב רחוקים, אך בעומק לבי לא ציפיתי שיתקשר. כוונתי לומר, שאין זה כה פשוט לעשות תפנית ולשנות את דרך החיים. ומי יוכל להאשים את מי
    שלא עושה כך?
    וכך בצעדים צולעים נפרדתי ממנו לעד. אלא שלא היה זה לעד…

    שמונה שנים חלפו.
    השמש האירה את פניה והשמיים היו בהירים, ללא צל ענן; היה זה מזג- אוויר מושלם לנסיעה לשפת הים. שבתי מתפילת שחרית לביתי, והצעתי לבני המשפחה את תוכניתי לאותו בוקר של חופשת הקיץ. הבנים ששו להצעה בקריאות נלהבות ומיהרו לארגן את כל הדרוש לנסיעה.
    תיקים נארזו, בקבוקים מולאו בשתייה ונתחבו לתוך המקפיא לקירור מהיר. כריכים הוכנו ופירות נשטפו. יענקי מינה את עצמו על מלאכת הרכבת הכריכים, שהייתה אומנות בפני עצמה: "כריך הודו דה-לוקס" המורכב מפרוסות נקניק הודו, רצועות מלפפון חמוץ, חסה, מיונז, קטשופ, חרדל, פרוסות עגבנייה, טבעות בצל וכמות קטנה מאוד של… חמאת בוטנים, שכפי שהוא התעקש לטעון, מחזקת את כל הטעמים ומאחדת אותם. אחיו הביטו בו במבט משועשע מהול ברחמים, ולעצמם הסתפקו בממרחים מקובלים יותר.
    אחרי ארוחת בוקר חפוזה של קורנפלקס בחלב, יצאו הכול לתור אחר בגדי ים ברחבי הבית. הכבודה הועמסה בתא המטען של המכונית, הבנים היו חגורים במושביהם ויצאנו לדרך לעבר חוף הים הקורץ, להשתכשך במימיו הקרירים של הים התיכון.
    יענקי, הגדול מכולם, בחר לשבת מאחורי, ומוישי הקטן התמקם בינו לבין שרוליק. לבנות שהושארו בבית, הובטח טיול מיוחד כפיצוי. הכבישים היו פנויים, והדרך חלפה במהירות. קרבנו אל החוף, וניחוח מלוח חדר לאפינו, מלהיב את הבנים. גררנו את החבילות אל החוף ואיתרנו מספר כסאות-נוח פנויים כדי להניח עליהם את חפצינו. כעת, אספתי את השלושה כדי לנאום בפניהם את "נאום שפת הים" הקבוע שלי.
    "ילדים, הקשיבו: שפת הים היא מקום נהדר, אך מסוכן ביותר. בעוד דקות ספורות אצטרף אליכם למים. (כאן טעיתי 'בגדול', כפי שתיווכחו לדעת מיד! לעולם אין זה רעיון טוב לשלוח ילדים לבדם למים – לעולם).
    נכון לרגע זה, האחראי הוא יענקי. כל אשר יאמר אליכם, עשו. ברור?"
    שלושתם הנהנו בראשיהם בפנים רציניות, ואני התבוננתי בהם בעודם מתרחקים ממני לעבר המים – חולצה כחולה, חולצה ירוקה וחולצה אדומה, זה לצד זה. לא יכולתי שלא לחייך למראה המלבב. הם אחזו ידיים, ולפני שהספקתי להניע את ראשי, כבר נבלעו בין שאר המתרחצים ונעלמו מעיניי.
    אנחת תענוג נפלטה מפי, ואני השתרעתי על כסא-החוף שלי, מטה את ראשי לאחור כדי להשתזף מעט. נדמה היה לי כאילו חלפו חמש דקות בלבד – מסתבר שהיו אלו עשרים דקות לפחות – כאשר קמתי על רגליי והתחלתי לחפש אותם במבטי. תחושת מתח וחרדה גאתה בקרבי; הם עדיין לא חזרו אליי כדי לבקש משהו! התחלתי פוסע בצליעה לעבר המים. כמעט שהגעתי אל המים, כאשר הבחנתי בהם: יענקי ומוישי יצאו לקראתי, ולבי החסיר פעימה: מה עם שרוליק?! מיהרתי לעברם, מדדה בצליעה; והבחנתי כי יענקי בוכה.
    "מה קרה?" דחקתי בו בבהלה.
    הוא שיהק מתוך בכי והשיב, "אמרתי לשרוליק שלא ייכנס כל-כך עמוק.
    הזהרתי אותו כי זה מסוכן מדי להתרחק כל-כך, אך הוא לא שמע לי, ולכן חזרתי לומר לך".
    לא האמנתי למשמע אוזניי. החילותי סורק במבטי את המים, מנסה לאתר את בני הקטן. שמעתי את המציל שואג לתוך הרמקול, "הילד עם החולצה הירוקה, חזור מיד אל החוף. אתה רחוק מדי! חזור מיד אל החוף,
    ברגע זה!"
    אימצתי את עיניי עד שהצלחתי להבחין בכתם ירוק המתנועע על הגלים, הרחק מן החוף, עולה ויורד. תוך-כדי כך ראיתי כיצד הגלים מכסים אותו, הוא מנפנף בידיו בחוסר אונים מעל ראשו. הוא בצרות, זה ברור. נראה כי המציל הגיע למסקנה זהה. הוא השליך מעל רגליו את כפכפי העץ, זינק במורד המדרגות מסוכת המציל, קפץ לתוך סירת ההצלה שלו, הדף אותה אל המים והחל חותר בתנועות בטוחות ונמרצות. הוא היה זריז, אך אני חששתי מפני הגרוע מכל.

    בעוד הסירה מפלסת את דרכה בין הגלים, לחשתי מילות תפילה נואשות.
    המתרחצים על החוף נשאבו לתוך הדרמה שנפרסה לעיניהם, ולפתע שככה ההמולה המאפיינת חוף הומה, ודממה מתוחה השתררה. כולנו עמדנו מסומרים למקומותינו, עוקבים אחרי המציל הגומא במהירות את המרחק בינו לבין הילד המפרפר במים העמוקים. הוא הגיע אל הילד עם החולצה הירוקה, שהיה שקוע כמעט כולו במים, והרים אותו בתנופה על-גבי הסירה.
    פניי היו שטופות דמעות, בעוד המציל חזר אל החוף בחברת בני. בליל של קריאות עלה מתוך הקהל:
    "עשה עליו את תרגיל היימליך…!"
    "עשה לו הנשמה מפה לפה…!"
    "שמישהו יזעיק אמבולנס…!"
    לפתע נשמע מעל המהומה קול סמכותי ובוטח. "תנו לי לעבור – אני רופא".
    הקהל פינה מעבר, ובלי לבזבז רגע מיותר, התחיל הרופא בפעולות הנשמה. הוא היה אדם בגיל העמידה, עטור זקן מסודר, מרכיב משקפיים עגולים ולראשו כיפה שחורה. דקות ארוכות, שנדמו לי כנצח, טיפל בשרוליק.
    וכשנדמה היה לי שגופו נשמט מבין ידיו, פרץ מפיו של שרוליק זרם של מי ים. הוא החל להשתעל ולהשתנק, מתנשם בכבדות כשהוא מנסה לבלוע כמויות של אוויר בבת-אחת. עד שהגיע האמבולנס, החל הצבע לשוב
    ללחייו, אך החובשים נדחקו בין הקהל ונטלו אותו איתם, שכוב באלונקה.
    מיהרתי אחריהם בצליעה, אוחז בחוזקה בידיהם של שני ילדיי האחרים, ונסעתי במכוניתי בעקבות האמבולנס. בבית-החולים ביקשו להשאיר את שרוליק למעקב ולבדיקות במשך יום-יומיים. התקשרתי הביתה וסיפרתי לאשתי ברעד את השתלשלות המאורעות. היא מיהרה להצטרף אלינו, ושנינו הודינו נרגשות לה' על הנס שחולל לנו. אחר-כך, עזבה את המקום עם יענקי ומוישי, ואני נשארתי עם שרוליק, יושב לצד מיטתו במשך כל הלילה.

    למחרת בבוקר הודיעה לי האחות כי הגיע מישהו לביקור. מאחוריה פסע אדם בעל הופעה מכובדת ומרשימה; לא זיהיתי אותו במבט ראשון.
    הוא התיישב לידי, ולפתע הלמה בי ההכרה כי זהו הרופא שהציל את חייו של שרוליק על שפת הים. הודיתי לו בקול רועד מהתרגשות, והוא קיבל באדיבות את תודתי.
    "בזכותך הייתי שם כדי להציל את בנך", אמר, "לקח לי זמן עד שזיהיתי אותך. הצליעה שלך הסגירה אותך".
    הבטתי בו בתמהון, ולא הבנתי את כוונתו.
    לרגע קט שתק, ואז הסיר את משקפיו והסתיר את זקנו בכף ידו.
    "הבט", אמר. "האינך מזהה אותי?"
    היה זה ד"ר לזרוביץ', הוא ולא אחר – אותו אורתופד שטיפל בי במסירות לפני שמונה שנים. חזותו השתנתה לחלוטין והוא נראה כיהודי חרדי לכל דבר.
    "אכן", אמר, "כל אותן שיחות שניהלנו בינינו הורו לי את הדרך הנכונה; הן הובילו אותי בכיוון שאליו ביקשה נשמתי להגיע. תשובותיך לשאלותיי עוררו בי השראה והעניקו לי כוח לוותר על חיי ריקנות ולהמיר אותם בחיים של תוכן ומשמעות.
    "נכון אמנם", הוסיף ואמר, "הצלתי את חיי בנך. אך באותה מידה ניתן לומר כי אתה הצלת את חיי. העובדה שהייתי בכלל בחוף הנפרד נזקפת לזכותך, ולכן יכול אני לומר שמילאת תפקיד בהצלת חיי בנך, בדיוק כמוני".
    בדמעות בעיניו סיכם, "אני הצלתי את בנך, ואתה הצלת אותי, והתורה היא אשר הצילה את שנינו".
    נפלנו זה על צווארו של זה, צוחקים ובוכים לסירוגין. כפי שאמרתי, לעתים זוכים אנו לראות איזושהי נקודת חיבור, המלמדת אותנו כי החיים הינם שרשרת ענקית של חוליות המקשרות אירועים ואנשים.

     

    נחמן סלצר הוא סופר ומנצח מקהלת שירה חדשה



    0 תגובות