ימי ספירת העומר חלים בזמן יציאת עם ישראל ממצרים אל הר סיני, חמישים ימים אלו מסמלים את היציאה מטומאת מצרים, המילה מצרים מלשון 'מצר' 'ים' ים מוגדר בחז"ל כ'מים שאין להם סוף' ים מסמל רוחניות, לעומת זאת מצרים הוא לשון של מצר ים מצר הוא גבול והגבלה, אם הרוחנית היא 'אין סוף' הרי שהגשמיות מותחמת ומוגדרת, פרעה אנשי ותרבות מצרים נלחמו ברוחניות מה שמסביר את אמירתו: "לא ידעתי את יהוה". פרעה לא האמין בהשגחת שם הויה שהוא אין סוף ולכן הדגיש זאת, פרעה חיפה להגשים גם את מה שמוגדר כרוחני וניסה ליצור 'מצר' בתוך ה'ים'.

ים מסמל אין סוף גם במורכבות המלל, המספר ים הוא חמישים כנגד חמישים שערי בינה וכנגד המילה טוב וכבוד שעולים יחד ארבעים ותשע, כבוד עולה למספר עשרים ושש וטוב עולה מספר שבע עשרה, יחד עם ארבעים ותשע, שכנגדם אנו סופרים את העומר ויום החמישים הוא כמובן חג השבועות שכולל את כל הימין הללו.

ימים אלו עד ל"ג בעומד הם כנגד הכבוד, כבוד התורה ולומדיה, בגמרא במסכת סנהדרין צז ממבואר כי אפיקורוס לא נחשב אחד שמבטל תורה אלא מי שמזלזל בתורה ולומדיה ואומר "מאי אהני לן רבנן", וזאת מפני שנתינת כבוד לתורה חשוב יותר מלימוד תורה.

יתירה מכך הכבוד הוא זה שקובע את משקל הלימוד, כך מוכיח ה"חפץ חיים" מדברי הגמרא כי רשב"י ותלמידיו שתורתם אומנותם ואין מפסיקין מתורתן לאומנותן, אין מפסיקין לתפילה אבל אנו שמפסיקין מתורתנו לאומנותו, מפסיקין גם לתפילה, ואם לימוד התורה כשלעצמו חשוב מה הוא אכן אותו הלימוד מדוע לימוד התורה של רשב"י ותלמידיו נעלה יותר?!? אלא שמשקל יתר יש ללימוד התורה של תלמידי רשב"י ותלמידיו וזאת מפני שאינם מפסיקים ונותנים כבוד ללימוד התורה ועל כן לימוד תורתם חשוב יותר מתפילה מה שאין כן אצל שאר לומדי התורה. 

דווקא בימים אלו אנו יוצאים ממי שזלזל ברוחניות ובמשמעות שיש לה כפי תרבות מצרים, ובימים אלו אנו אבלים על פטירת תלמידיצרבי עקיבא שלא נהגו "כבוד" זה בזה, מוטל עלינו בימים קדושים אלו לתת כבוד לתורה ולומדיה, בכדי שמשמעות לימוד התורה שלנו יהיה גדול יותר ונחשב יותר מבחינה רוחנית.

אם אדם רוצה לתעל ולמקסם את לימוד התורה שלו הרי שעליו לשאול את עצמו איזה וכמה חשיבות אני באמת נותן ללמוד התורה בחיי האם אני מפסיק בכל רגע ועל ידי כן מזלזל בלימוד התורה,  האם לימוד התורה כהרגל בחיי גורם לעיתים לאי כבוד בלימודה ובלומדיה. גם אם אדם לומד מעט אבל מחשיב זאת ונותן משקל כבוד וערך רב בחייו ללימוד התורה, הרי משקלו חשוב יותר כלשון חז"ל "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין לבו, לשמים"