הבה נדבר על משהו ענייני…

שאדם מתחיל עבודה חדשה בכל תחום שהוא, הוא מצפה שיאהבו אותו נכון?

יראו את כשרונותיו ויעריכו את יכולותיו…

שיתנו לו מדי פעם מילה טובה שתוסיף קצת שמן למדורת האדרנלין שבה הוא נמצא…

ואם מקדמים ומעלים אותו בדרגה? נכון שהוא מרגיש בעננים?

המנכ"ל רואה שהוא נאמן למודלריות של החברה ולנהליה, ומחליט שיש פה מישהו נאמן שהמניה של החברה והכנסותיה בשנה הקרובה יכולים לעלות בצורה משמעותית…

זה, בנאמנות לערכים גשמיים של חברה בשוק, או אולי כל חברה מתקדמת שרואה את עצמה בעלת חזון..

אך מה קורה בנאמנות למצוות ה'?

איך זה עובד?

הבה ונביט יחד בפרשת השבוע בתשבחות שהקב"ה מרעיף על משה רבינו (יב,ו-ז):

"ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא".

"אין המלך אוהבו חינם" (מדרש תנחומא).

כותב הגאון ר' אהרן קוטלר זצוק"ל (משנת ר' אהרן במדבר עמוד רמט') לבאר את עניין הנאמנות – דהלא אמרו חז"ל על משה רבינו (סוטה יג.): "ת"ר בא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצוות", ומכאן אנו למדים שחוץ מקיום מצוות ה' בגאולת ישראל ממצרים היה לו גם עוד מצווה פרטית שמתקיימת על ידו.

"והגדר בזה כי משה רבינו לא ייחס מאומה לעצמו מכל מעשיו הגדולים, אלא הרגיש וחש שהכל שייך לבורא ומכוחו הוא, ולכן אחר שהיה באפשרותו לקחת גם מצווה זו – נזדרז לקחתה לו, ואף שתהיה הקלה שבקלות, דאחרי שלא יספיקו מעשי כל בני האדם לשם על הקטנה שבטובות הבורא, א"כ אף אם הרבה האדם תורה ומעשים טובים – עדיין עומד הוא בשלימות בחיובו על כל הטובות שעשה לו הבורא, וממילא צריך לרדוף ולחפש לעשות רצונו בכל מה שאפשר, [העיקר כי זהו רצון השי"ת, ולכן אין הבדל כלל במעלת הדברים, וההבדל הוא רק אם צריך לדחות, ובלאו הכי אמרו (אבות פ"ב מ"א) "הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה"] וזהו ענין נאמנות – שמכיר בחיובו הגדול שאף כל מה שעשה עומד הוא בחיובו בשלמות".

ועוד ממשיך הרב ומביא – שכמו שאדם שהחזיר פקדון של סכום גבוה של כסף שלווה, האם אחרי שהחזיר יכול לחשוב להשאיר אצלו מאה שקלים? במה זה נחשב לעומת 100,000 ₪ שהחזיר? ניגודיות מוחלטת! האם יאבד את נאמנותו למלווה בעבור מאה ₪ בודדים? ככה משה רבינו הרגיש כלפי כל מצווה אפילו הקלה שבקלות וכו', וזו היא תכלית העבודה שתשתרש הכרה זו עצמה והנהגה זו למעשה.

ומה שאנו צריכים לקחת איתנו זה ההבדל העקרוני שיש בין נאמנות לערכים לבין נאמנות במצוות, אדם שנאמן לערכים הוא נאמן למשהו מסוים אבל אף פעם הוא לא יחפש להוסיף בו, אלא מחשבות בסגנון: "זה מה שגדלתי ומה שאני יודע ואין לי מה להוסיף",  יעברו בראשו, ובמצוות אדם תמיד צריך לחפש לא להישאר במצב סטטי, כי לפעמים ההישארות הזאת במצב סטטי כל החיים, יכולה להרוס חלק גדול מאוד בחיים, כי החוסר חיפוש עצמי, חוסר העצמה אישית בתחומי עניין שהאדם אוהב, בין אם זה לימודיים, ובין אם זה מעשיים, יגרום לאדם להרגיש קצת לא טוב עם עצמו, קחו לדוגמא בחנוכה יש עניין של "מוסיף והולך", וכך נפסקה ההלכה, כי אם נסתכל על הדברים בהיבט הדרשני שבהם, ולאו דווקא ההלכתי, נבין למה צריך להוסיף וללכת, כי אף פעם אדם לא יממש את עצמו, וכשאדם כן ממש את עצמו בעשיית מצוות בנחת רוח לה', תמיד הוא צריך לחפש לעשות עוד ועוד, כמובן בגדר יכולותיו ובעצה כפופה לדעת תורה, ואם משה רבינו שקיים מאמר ה' יתברך בגאולת מצרים חיפש להוסיף מצווה של ארונו של יוסף…

כי כל הוספה קטנה והכרה בטובות ה' יתברך גורמת לחסדים גדולים בעולם.

 וא"כ מה נאמר אנחנו?

תחשבו על זה..

מור סבי ר' עמרם אלול הי"ו, שימש בקודש אצל הגה"ק סידנא בבא מאיר זיע"א, והוא כבר שנים ארוכות קיבל על עצמו לעשות הילולא לר' שמעון בר יוחאי זיע"א, עקב נס אישי שהוא עבר לפני שנים רבות, וממנו למדתי את הדברים שלנו, כל שנה אם לא הביא מאכל מסוג מסוים בשנה הזו, בשנה הבאה הוא יביא עוד יותר, אם לא יין מסוים מסוג פלוני בשנה הבאה הוא יביא משהו יותר יקר לכבוד בעל ההילולא, וכך מדי שנה בשנה, וזהו הענין כשעושים משהו לכבוד ה' יתברך תמיד תחפשו להוסיף ואף פעם אל תשארו באותו מקום

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!!!

===

המאמר נכתב לרפואתם השלמה של הורי היקרים:

דוד בן שמחה הי"ו.

יפה בת זוהרה תחי'.