שבעים שנה או שמונים שנה
דוד המלך אומר בתהילים, ימי שנתינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. חשבתי לומר שבעים שנה מלשון שביעה, שאדם צריך להשביע עצמו בדברי תורה, כמו שכתוב לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דברי ה', ואם בגבורות שמונים שנה, היינו שהמצוות שהאדם עושה צריכים להיות שמנים ולא רזים, אבא היה כל חייו רדוף אחר לימוד תורה, וקיים בעצמו טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה. היה מדקדק במצוות מתוך יראת שמים טהורה.

אביו ר' חיים צאלח
אבא נולד בתימן, בעיר הבירה צנעא, אביו היה ר' חיים צאלח, מצאצאי רבינו שלמה צאלח אח מהרי"ץ, היה ירא שמים גדול, לפרנסתו היה מתפרנס ממלאכת הקצבות, היה משכים ללימוד תורה קודם עלות השחר, השחיטה היתה קודם תפילת שחרית, היה מגיע לביתו השוחט, השוחט היה סבי הרב משה יצחק הלוי זצ"ל, בתימן היו שוחטים כל יום כי לא היתה אפשרות לאחסון בקירור, ולכן היה כל יום בשר טרי, המכירה היתה לאחר תפילת שחרית, לכן היו צריכים לשחוט קודם שחרית. שמעתי מאחד שהכירו בתימן, שהרבנים היו קונים רק ממנו, כי הוא היה ירא שמים גדול, ומחמת כן סמכו על כשרותו, הוא היה מנפח את הריאה של הבהמה בחוזק, כדי לראות אם אין איזה נקב או סירכות, ולא כמו קצבים שפחדו להפסיד את הבהמה ועשו עצמם כאילו שהם מנפחים את הריאה, עוד היו אומרים מי שקונה בשר מחיים צאלח, לא צריך הרבה עצים, כי הוא היה קונה בהמות בריאות, והבשר היה מתבשל טוב ומהר. גם בארץ המשיך במלאכת הקצבות, היו הרבנים קונים רק ממנו, הדיין הרב שלום יצחק הלוי שהיה מגיע לשכונת התקווה בתל אביב, היה קונה ממנו ואמר לחתנים שלו שיקנו בשר רק ממנו.

סבו הרה"ג שלום יצחק הלוי זצ"ל
סבו מצד אמא היה, הרה"ג שלום יצחק הלוי היה מחכמי רבני צנעא, נולד בצנעא בשנת ה'תרל"ח, היה משכים בחצות לילה ומתגבר משינתו כארי וממהר לבית המדרש, לומד עם חבריו תחילה זוהר וקבלה, ואחר כך משנה וגמרא, כשהגיעה שעת התפילה היה מתפלל עם הנך החמה, תפילתו כמנהג תימן במיתון בנחת כמונה מעות, אחר התפילה היה לומד סדר השילוש, משנה נביא תהלים וכיוצא בזה וחתום בקריאה בספר הקדוש ראשית חכמה. אחר לימודים אלו ואחרי ארוחת בוקר היה הולך עם רעיו לישיבת בית שרעבי ללמוד שוב כשעתיים שלוש, רק לאחר סדר לימוד ארוך זה היה מתפנה לשעה קלה לצרכי עולם הזה, היה קונה בעצמו את צרכי הבית, כמנהג בני תימן שקיימו הפסוק כל כבודה בת מלך פנימה, לאחר מנוחת הצהרים היה שב לבית הכנסת, ושוב לומד בחברת מתמידים עד אשר נאסף הציבור לתפילת המנחה, לאחר תפילת מנחה וערבית שוב לומדים עין יעקב ושולחן ערוך.

הצלת יתומים משמד
נכדו דודי מר שלמה צדוק הי"ו סיפר עליו כי בתימן, היה שותף להצלת יתומים משמד, אחת היתומות שהציל אותה גדלה בביתו, הסבא עלה מתימן כמה שנים קודם העליה, והיא עלתה כמה שנים מאוחר יותר, לאחר כמה שנים מאז שעלו ארצה, בערך בשנת ה'תשי"ב, הגיעו לביתו זוג הגבר היה בגיל שלושים וחמש בערך והאשה בגיל שלושים, הסבא היה לבדו והסבתא ישנה, ניגש הגבר לסבא ונשק לו את הרגלים. ואז נכנסה בתו של הסבא הדודה בתיה וקראה בהתרגשות, זו אחותי, זו אחותי, האשה ההיא סיפרה שההורים שלה נפטרו, והסבא גידל אותה בתימן בביתו בסתר שלא יחשדו שאינה ביתו, כדי שלא יקחו אותה המוסלמים לשמד, אלא שהסבא עלה מוקדם מתימן לארץ, והיא עלתה כמה שנים מאוחר יותר, ורק אז התברר לביתו של הסבא שהאחות היתה רק מאומצת, ודבר זה היה מסירות נפש, ויותר מפדיון שבויים, משום שהמוסלמים היו באים לבקש את היתומים כשהיו שומעים שיהודי נפטר, כדי לאסלם אותם והיו צריכים להתפטר מהם בתחבולות, כגון שהיו אומרים להם, לא היה לו ילדים או התחתנו, והיו מחביאים אותם, ואם היתומים היו בוכים היו אומרים להם אסור לבכות, כדי שלא יקחו אותם המוסלמים, היו פעמים שבאו שוטרים ואיימו ברצח על ידי נשק אם לא יתנו את היתומים. אך היהודים התגברו על זה במסירות נפש גדולה.

קופת העניים
עוד סיפר דודי, שמקצועו היה מעבד עורות, שכן משפחת יצחק הלוי היו מומחים בעיבוד עורות, תקופה מסויימת היה אחראי על קופת ההקדש לעניים, והיה מקבל העורות של ההקדש מאת הקצבים, לאחר מכירתם היה מפקיד הכספים אצל בתו בתיה ז"ל, שהיתה אחראית על כספי הקופה וידעה כמה כל משפחה נזקקת קיבלה תמיכה מכספי הקופה. גם חתנו הר' חיים צאלח שהיה קצב בקנה מידה גדול היה מוסר לו את העורות לקופת ההקדש, והיה עוזר בכך לתמוך באנשים קשיי יום, שכן לא היתה להם תמיכה ציבורית אחרת, כמו שיש היום עזרה מביטוח לאומי של המדינה.

היציאה מצנעא
אבא סיפר שהם עזבו את צנעא, בשנת תש"ד לאחר חג הסוכות, הם נסעו לעיר דמאר במשאית, מדמאר המשיכו לעיר ירים על גבי חמורים, בעיר ירים הם שבתו אצל אחת המשפחות שם, למחרת יצאו למסעם, בסוף השבוע הגיעו לעיר לחש, בערב שבת נפטרה אחותם ברכה, מעיר לחש היו אמורים להגיע לעיר עדן ומשם להיכנס לארץ ישראל, השילטונות בעיר לחש גירשו אותם, ולא נתנו להם רשות להיכנס לארץ ישראל, הסוכנות שלחה אותם למדברות הם שהו במדברות כחצי שנה, לאחר שקיבלו אישור להיכנס לארץ, הגיעו לעיר עדן, משם נסעו באוניה למצרים בסואץ, ממצרים הם נסעו ברכבת לעתלית, והגיעו לארץ בחודש תמוז, שבת פרשת בלק, מעתלית שלחו אותם לבנימינה, הגברים עבדו בפרדסים, הסבא חיים לא היה רגיל בעבודה כזאת, ואז נסעו לתל אביב, הסבא שכר חדר בשכונת עזרא ועבד בקצבות, כי כך היה רגיל בתימן, לאחר תקופה היה לו סכום כסף, ואז הוא קנה מגרש בשכונת התקווה, הוא בנה שם חנות ועוד חדר וחצי למגורים, במשך הזמן הוא הוסיף עוד חדר ומרפסת, אחרי כמה שנים, עברו לגור בבני ברק ברחוב האדמו"ר מגור.

עולה מתימן
דודי מר שלמה צדוק, מספר שהם הגיע לפני קום המדינה, בתחילה התגוררו בשכונת בקעה בירושלים, הם גרו אצל הסבא הרב שלום יצחק הלוי זצ"ל. שם היה תלמוד תורה לילדי תימן בראשותו של הרב חיים יצחק הלוי זצ"ל. אבא למד באותו בית ספר בתקופה קצרה. לאחר כמה חודשים עברו לשכונת התקווה בתל אביב, שם קנה אביו בית ופתח שם חנות בשר, כי זה היה מקצועו בתימן.

בית הספר ותיכון
עוד מספר דודי, כשהגיעו לשכונת התקווה, זה היה קודם קום המדינה, היה שם שלושה בתי ספר בשם העליה, בית הספר עליה א' היה של חילונים, בית הספר עליה ב' היה דתי, והיה עוד בית ספר עליה ג', אבא למד בעליה ב' שהיה בית ספר דתי עד כתה ו', לאחר כיתה ו' הוא המשיך ללמוד באופן עצמאי, לאחר מכן למד בתיכון עד הגיוס, הוא היה מוציא ציונים טובים, גם היה מדריך בבני עקיבא בשבתות אחר הצהרים, ויומיים בשבוע בשעות הערב.

גיוסו לצבא במלחמת קדש ומבצע סיני
עוד סיפר דודי שאבא התגייס לצבא לנחל, בשנת 56 (ה'תשט"ז) הוא היה בקורס חיילים, ואז התחילה מלחמת קדש, הם הפסיקו את הקורס והלכו לחזית המלחמה, היה פחד גדול המטוסים של האויב התקיפו מכל צד, (גם דודי שהיה עדיין נער, השתתף לעזור בביצורים בישובים הסמוכים לגבול) לבסוף היו ניסים וכבשו את כל סיני, הקב"ה נתן למצרים פחד, הם ברחו בלי נעליים, והיה שלל גדול של טנקים ורכוש רב, לאחר המלחמה אבא סיים את הקורס במסגרת הנחל, ערכו להם מסיבת סיום, ואבא סיפר על מאורעות המלחמה ועל השלל שלקחו.

תעודת מורה
עוד סיפר דודי לאחר שאבא סיים את הצבא בשנת 57-58 (ה'תשי"ח) הלך לקורס מזורז למורים, וקיבל תעודת מורה מוסמך, הוא הלך להיות מורה בעזתה (נתיבות) לאחר זמן עבר ללמד בבני ברק בבית ספר מעלות.

בישיבת וולוזין
בערך בשנת תש"כ, אבא עזב את עבודתו כמורה, נפשו צמאה ללימוד תורה, הוא היה נוסע כל יום משכונת התקווה בתל אביב, בשני אוטובוסים לבני ברק, הנסיעה לקחה בערך כשעה כל צד, הוא נכנס ללמוד בישיבת וולוזין, ברחוב נחמיה הבנין אז היה עדיין בלי טיח, בזמנו למדו שם עוד צעירים יוצאי תימן, הרב שלמה טובים הרב של יהוד, הרב אריה נדב רב רמת עמידר, הרב סעדיה ברזילי רב גני התקווה וכן אחיו של הרב שלמה בן שמעון ועוד, לאחר ארבע שנים ללימודים אבא קיבל תעודת יורה יורה, מהרב הראשי של פתח תקוה דאז הרב אבורביע, באותה תקופה אבא שכנע גם את אחיו הקטן ממנו להגיע ללימודים, אחיו אכן השתתף בלימודים למדו כל מסכת כתובות גיטין וחלק יורה דעה, והיה תלמיד מצטיין, אך לא יכל לגשת למבחן מחמת גילו הצעיר.

השידוך
כשאבא היה בגיל עשרים ושש, הציעו את השידוך עם אמא תחי', אמא הגיעה לארץ בעליה הגדולה על כנפי נשרים בשנת ה'תש"י, בתימן הבנות לא למדו בבית ספר, הם רק עסקו בעבודות הבית טחינת החיטים, לישה ואפיה ונקיון הבית, כשהגיעו לארץ אמא נכנסה לבית יעקב, (אחיה לימדו אותה בבית לקרא כי בתימן הבנות לא ידעו לקרא) ואחר כך למדה בסמינר הרב וולף, כשהגיעה לפרקה היא שאפה להינשא לבן תורה שיושב ולומד, ובאמת שנתיים קודם לזה חשקה נפשו של אבא לעזוב את ההוראה ולעסוק בתורה, אמא גילתה את שאיפתה לכך, ובאותה תקופה לפני חמישים וחמש שנה, זו היתה מסירות נפש והקרבה, ואבא הסכים לכך, למעשה הם היו כבר קרובי משפחה, שכן הסבות שלהם היו אחים, הסבא של אמא היה הראב"ד בצנעא. רבינו יחיא יצחק הלוי זצ"ל, והסבא של אבא מצד אימו, היה אחיו רבינו שלום יצחק הלוי זצ"ל, מגדולי רבני תימן. ועוד בתימן אבא של אמא הרה"ג רבי משה יצחק הלוי זצ"ל, היה המוהל והשוחט של צנעא, היה השוחט הקבוע, אצל סבי ר' חיים צאלח.

נישואיו
יום הנישואין של אבא עם אמא היה לפני כחמישים וחמש שנים, ביום רביעי כ"ט לחודש אדר ב' שנת ה'תשכ"ב, בעיה"ק תל-אביב-יפו, הם הקימו את ביתם על יסודות קדושה וטהרה כפי שנחלו מאבותיהם, במסירות נפש הסתפקות במועט, קיימו בעצמם איזהו עשיר השמח בחלקו, חינכו את בניהם ובנותם בישבות הקדושות.

מלחמת ששת הימים
לפני חמישים שנה, אבא היה חייל במילואים במלחמת ששת הימים, בעיצומה של המלחמה נולד אחי, אבא היה בחזית, והיה צריך להודיעו על כך, ואז בקושי שהיו טלפונים, לבסוף עד שהודיעו לאבא, הוא הספיק בליל הברית להגיע לרמת עמידר, לבית הסבא הרב משה יצחק הלוי, שהיה גם המוהל, אבא כאות הצטיינות קיבל כשי חרב ארוכה משלל המלחמה.

כשרות לפסח בצבא
אחי הרב חיים זוכר כי בזמן שאבא היה במילואים בצבא, לפני כשלושים וחמש שנה, בערב פסח אחד, הוא היה מאד טרוד, כי הוא טיפל בבעיות הכשרות לפסח, משום שהיה חוסר בהכשרת הכלים והוא בעצמו טיפל בניקיון הכלים והכשרת לפסח, כדי שלא ייכשלו החיילים בחמץ בפסח.

אמיצותו
אבא היה אדם חזק פיזית כשהיו הפגנות למען השבת הוא היה מראשי המפגינים, ולא חת מאיש, אחי הרב חיים סיפר כי פעם בעיצומה של סעודה שלישית שמעו צעקות הצילו, אבא הסתכל מהחלון, וראה שוטרים רודפים אחרי אדם חרדי אחד, הוא ירד מיד לרחוב, וראה שכבר השוטרים עצרו את אותו אדם, כולם פחדו להתערב, אך אבא בא אליהם מאחורה וצעק, תעזבו אותו זה הבן שלי, ומיד בידו הימנית, הדף את השוטר שבצד ימין, ובידו השמאלית הדף את השוטר שבצד שמאל, ואמר לאותו אדם תברח מהר, בינתיים התגודדו שם כמה עשרות אנשים, ואבא הספיק לחזור לבית מבלי שהשוטרים עשו לו דבר.

לא תעמוד על דם רעיך
עוד סיפר כי פעם אבא ראה יהודי רודף אחר אדם אחד ובידו היה מפתח שוודי, ורצה לפגוע בו, אבא רדף אחרי אותו אדם ועצר אותו ומנע ממנו, לפגוע באותו אדם וכך הציל אותו.

אברך
אבא בגיל שמונים ישב ולמד בהתמדה גדולה, בכולל תורה וחיים בראשות הגאון הגדול הרב שמעון בעדני שליט"א, עשרות שנים ישב והגה בתורה, היה גם בתקופה שהגאון מרן הרב אליעזר שך זצ"ל, מסר שם שיעורים. הלומדים בכולל מעידים על התמדתו המופלגת, בכל המצבים, בין במצבים של שמחה כשחיתן את צאצאיו, ובין במצבים כשהיו אסונות קשים בבית, לא פסק מתלמודו, גם אלו שנכנסו כדי להתייעץ עם הגאון רבי שמעון בעדני שליט"א, מעידים כן שראשו היה מונח בלימוד בהתמדה נפלאה. כמה פעמים באתי לבקרו בכולל, נעמדתי לידו קרוב אליו והוא היה שקוע בגמרא שלפניו ולא ראה אותי, רק כשניענעתי אותו בכתף, הוא הרים את ראשו לראות מי צריך אותו, ואז ראה אותי.

ניצול הזמן
אמא מספרת שאבא היה משכים בבוקר מוקדם, וכבר היה לומד קודם תפילת שחרית, ואח"כ מתפלל תפלה שחרית בהנץ החמה כותיקין, בבוקר היה הולך ללימודים בכולל, חוזר בצהרים לאכול ולנוח, אח"כ יוצא בשעה ארבע ללימודים אחר הצהרים, בערב חוזר לבית טועם משהו, אחר כך היה מדוע בתלמוד בסלון, שוכח מכל הבלי עולם, מורה צימאונו בתורה הקדושה.

בין הזמנים
אצל אבא לא ראו משהו מיוחד בבין הזמנים, הוא לא חיפש נופש לא בצימרים, ולא בנחלים לא בצפון ולא בדרום, הוא המשיך ללכת לכולל כרגיל, וגם אותנו כשהיינו קטנים לקח היינו קצת לומדים וקצת משחקים בחוץ. הוא היה תמיד אומר בבין הזמנים איך אפשר לשחק כל היום, הוא לא הבין איך אפשר לקרוא ספרי סיפורים, אפילו סיפורי צדיקים, תמיד דרש והוכיח על ביטול הזמן מלימוד התורה.

העיקר ללמוד תורה
אחי הרב חיים סיפר שלפני כשלושים וחמש שנה, אבא התחיל להיות משווק בשר לפי הזמנות, לאחר תקופה קצרה, הוא הפסיק עם זה ואמר כי העיקר זה ללמוד תורה.

לימוד בעמל
גם כשלמד עם ילדיו היה לומד בחשק גדול, היה נותן סימנים, לזכור את המושגים, למשל היה אומר בר קר כלומר, כדי שנדע שבר זה בחוץ, היה אומר שבר זה כמו קר, ובחוץ קר. גם כדי שנדע, מתי זה המימרא שבגמרא, זה משנה ומתי זה ברייתא, היה אומר אם זה שתי נונין, כגון מתניתין, תנינא זה משנה, אבל כשיש נון אחת זה ברייתא, כגון תניא או מתניתא, תיק"ו בגמר' ר"ת תשבי יתרץ קושיות ובעיות, אחי משה מספר איך אבא היה לומד איתו, היה פותח רמב"ם ועוד ספרים, והיה מלבן את הסוגיה, אחר כך היה אומר לילדים, תלמדו ממשה, איך הוא מסביר לי טוב את הגמרא.

איך לומדים בכולל
אבא מיעט בדיבור, גם כשהיה מדבר בטלפון הוא מיעט לדבר, הוא היה שואל מה שלומך, מה שלום הילדים, איך לומדים בכולל, לומדים טוב, איך הילדים, לומדים טוב בישיבה, והייתי עונה לו בחיוב, והיה מסיים את השיחה טוב ברוך ה' הקב"ה יפתח לבך לתלמוד תורתו, ויגדלך לעבודתו ויראתו, ויפתח לך שערי פרנסה וכלכלה, ויהיו כל מעשך לשם שמים. אתה רוצה את אמא קח אותה כל טוב.

בקיאותו בטעמי המקרא
אבא היה בקי גדול בטעמי המקרא, כשהיה קורא שנים מקרא ואחד תרגום, הוא לא קרא רק כדי לצאת ידי חובה, אלא היה מעיין בטעמים שואל שאלות ומבאר את הטעמים, היה מעיין בתאג' תורה קדומה, ותאג' תורת אבות, כדי לראות ההבדלים, אחד ממתפללי בית הכנסת בשכון ה' בבני ברק, סיפר לי כי כשאבא היה פותח ספר תורה, היה לו ביטחון בקריאה, כי אבא היה בקי גדול, והיה מומחה להראות הטעמים לעולה לתורה, בצורה ברורה ביותר.

ספרו והצדיקו את הצדיק
אבא היה קנאי למנהגי תימן, הוא קיבל זאת מזקני הדור הקודם, ומסבו הרב שלום יצחק הלוי זצ"ל, הוא הקפיד על נוסחאות התפילה ומסורת קריאת התורה כשיטת מהרי"ץ, הוא שינס מותניו להעמיד תורת המהרי"ץ, מהשגותיו של חכם אחד שהרבה להקשות ולסתור דברי מהרי"ץ, והעלה זאת בספרו והצדיקו את הצדיק, היינו רבינו יחיא צאלח, וחיזק דבריו ותורתו.

איזהו מכובד
בן זומא אומר באבות, איזהו מכובד המכבד את הבריות, ובגמרא עירובין אמרו שלכך זכו בית הלל שיקבעו הלכה כמותם, בספר שיחות מוסר למרן רבינו חיים שמואלביץ זצ"ל ראש ישיבת מיר, הביא דברי המדרש על הפסוק וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, אמר אברהם אם אני רואה ששכינה מתנת עליהם, אני יודע שהן בני אדם גדולים, ואם אני רואה אותן חולקין כבוד אלו לאלו אני יודע שהו בני אדם מהוגנים, אבא היה אדם מכובד, משום שהוא כיבד אחרים, הוא היה מיוחד לכבד כל יהודי, היה קורא לו הרב פלוני בכל אירוע כשהזמינו את אבא לומר דברי תורה, תמיד היה לו מה לומר, כי תמיד הוא הגיע מוכן, ודיבר דברים עם תוכן מתוך פרשת השבוע, ודברי מוסר וחיזוק היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, פעם כשביקר בשבת בביתר עילית הזמינוהו לקרא פרק במנורת המאור, הוא התחיל לקרא, ותוך כדי הקריאה, הוא מסביר את הדברים, ומוסיף דברי מוסר לציבור, כמה צריך לשים לב שהעולם הזה הבלים, לא העיקר העניבה והלבוש, העיקר זה התורה והמצוות, הציבור התפעל וקיבל את הדברים.

נרות חנוכה
כשלמדתי בישיבה קטנה, היה נהוג לשחרר את הבחורים בימי חנוכה כדי שישתתפו בדלקת הנרות בבית, הישיבות הספרדיות העתיקו מהישיבות האשכנזיות שהם שיחררו את הבחורים שלהם כיון שהם מדליקים בעצמם נרות חנוכה, כדעת הרמ"א אבל הספרדים נוהגים כמרן שרק אחד מדליק, אך אבא אמר לי חבל על הזמן תישאר ללמוד בישיבה עדיף שתלמד שלא יהיה ביטול תורה.

הדור הקודם
אבא תמיד היה אומר אתם לא ראיתם את הזקנים של הדור הקודם, איזה יראת שמים, איזה קדושה ודרך ארץ, איך היו אוכלים בנימוס, ואבא הנחיל את ההנהגות האלו, היה מקפיד שלא יאכלו תפוח בנגיסה בפה, אלא לחתכו קודם בסכין. באחת הפעמים שעשינו מסיבה במשפחה. הכינו ארוחה פיתות ופלאפל, אמרתי נסתכל על אבא איך הוא אוכל, הוא לקח פיתה ביד ואכל, שאר הדברים סלט טחינה ופלאפל הוא הניח בצלחת ואכל בכפית, הוא לא ידע איך אוכלים מנה פלאפל, כי הוא ידע שאוכלים לפי שולחן ערוך בדרך ארץ.

אכילה ביד ימין
אבא הקפיד תמיד כפי שחינכהו בתימן שהאכילה ושתיה תהיה ביד ימין, כשראה ילד אוכל ביד שמאל שאל אותו, אם הוא ימני או שמאלי, ואם הוא היה ימני, היה מעיר לו שאוכלים ביד ימין.

היה מעשה בתימן לפני תשעים שנה בשעת סעודה ילד אחד שלח ידו השמאלית לקחת אוכל, ראה אותו מארי סעיד אלעוזירי, ונזף בו סיטרא אחרא, מארי יחיא יצחק הלוי שראה זאת פייס את הילד, וענה אם קיבל בשמאל כשר.

שמעתי שגם הבבא סאלי היה נוזף במי שמחזיק את האוכל ביד שמאל.

הליכתו בדרך
אבא תמיד הלך ברחוב במהירות, כשעיניו מושפלות מטה, לא הביט בצדדים אנה ואנה כדי לשמור את עיניו מראיות אסורות, פעם בליל שבת חזרנו מבית הכנסת לבית, היו בנות בגיל שמונה תשע, שתיפסו על הגדר שבצד המדרכה בצורה מאד לא צנועה, כאב לאבא איך הם לא מבינות, ניגש אליהם, בצורה יפה ואמר להם לא צנוע כך לא יפה, ומיד הם ירדו מהגדר.

התפילין
אבא היה אדם מאד מסודר, התפילין אצלו היו מונחות כבר בערב על השולחן, כדי שיהיו מוכנות לבוקר, בכלל כל דבר שאבא היה צריך לעשות, היה משאיר תזכורת איזה פתק על שולחן או על הכובע, כדי שלא ישכח ויצטרך לבטל זמנו, גם בגדיו היו נקיים, כובעו היה מוברש, נעליו היו מצוחצחות.

איש אמת
אבא היה איש אמת וישר בבין אדם לחברו, היה אפשר לסמוך על דיבורו, מילה שלו זה מילה, אם היה חייב כסף היה ממהר לפרוע את החוב, כל דבר היה מחושב אצלו, הוא לא הוציא כספים לביזבוזים. אחד המחותנים שבא לבקרו בבית החולים, אמר עליו שהיה צדיק, כל מה שהתחייב לדירה נתן, על אף שלא היה לו הרבה כסף, לעומת אחרים שמתחייבים ולא פורעים לבסוף.

כסף לדירה
אבא דאג לכל ילדיו לחתונה ובעזרה לקניית דירה, הוא לא חיפש להחליף את הרהיטים של הבית, כשהכסאות בסלון היו מתפרקות היה מתקנם בעצמו, שואל מלחציים מחבר והיה מדביקם, הוא חסך מפת לחמו הסתפק במועט, חי בפשטות, אבל כל זה בשביל שיוכל לתת לילדים שלו, כדי שיוכלו להקים בתים של תורה, אחי הרב משה מספר שלאחר חתונתו, אמרו לו תלמד ספרות, תכתוב יהיה לך כסף לקנות דירה, אבא שמע ומיד כעס על מי שהציע את הרעיון, אמר לו תלמד תורה וה' יעזור לך.

שמחה תורה
יום שמחה תורה האחרון, אבא הלך לבדו לבית הכנסת של הרב ריזגאן, גיסו ר' אורי עמיר סיפר שהתפלל עמו ביחד, הוא השתתף באמירת שבע ההקפות, כמנהג השאמי שאומרים יהי רצון אחרי כל הקפה כמנהג הספרדים, (על אף שאבא היה במנהגים נוהג כשיטת מהרי"ץ, משום שסבר שהעיקר במנהגי תימן זה לומר את הפזמונים, והתוספת של היה רצון אינה מגרעת ממנהג תימן), גם קנה שני פזמונים לכבוד שמחה תורה, גם קנו לו אמירת הפיוטים על תיקון הגשם, ואמר אותם בקול רם.

מחלתו
עד סוף חודש תשרי אבא תיפקד רגיל, הלך ללימודים בכולל, השתתף בתפילות בבית הכנסת במהלך כל החגים, פרט לחולשה ושיעולים שתכפוהו יתר על המידה, לא היה נראה שמחלה קשה עומדת לתוקפו ולהכריעו, בתחילת חודש מרחשון, אבא הרגיש מוגבלות בידו השמאלית כשנטל את ידיו, הוא חשש מכך וטילפן לרופא בקופת החולים, הרופא חשש מאירוע מוחי ושלח אותו לבית החולים איכילוב בתל אביב, בתחילה דיברו על דלקת ריאות וחשש לאירוע מוחי קל, אבא נשאר להשגחה בבית החולים, לאחר כמה ימים הגיעו תוצאות הבדיקות על המחלה הקשה שפקדה את אבא, גידול ממאיר התגלה בריאותיו של אבא, הגידול שלח גרורות שהגיעו למוח, ואבא התחיל בהדרגה להרגיש מוגבלות בתפקוד פעילות הגוף, בתחילה התקשה בהליכה, והיה נתמך בנו כדי ללכת בבית, הביאו לו הליכון לעזור לו, בית הכנסת התימנים השאילו לו סטנדר, כדי שיהיה לו קל יותר ללמוד, ואבא המשיך ללמוד במסירות נפש, אך כוחותיו אזלו, וכבר לא יכל להמשיך ללמוד גמרא, הוא למד קצת ספרי הלכה וחומש, עד שלא יכל ללמוד בכלל בכוחות עצמו, והיה גורס תהילים בעל פה ומתפלל בעד חולים והיה מזכיר שמותם לברכה, שלושה שבועות לאחר גילוי המחלה, אבא כבר לא יכל לקום ממיטתו, ודיברו נעשה חלש מאד, עד שנחלש ביותר, היה רק יכול לרמז בידו הימנית, כדי שיעזרו לו, מחלתו הכריעה אותו כליל, ולא יכל אף לדבר כלל. כל צד גופו השמאלי נשתתק, היו שואלים אותו מה הוא רוצה, והיה רק מסמן בידו הימנית אם כן או לא, גם לא יכל לאכול דרך הפה, והיה ניזון בצורה מלאכותית בזונדה דרך הפה, ביום ראשון האחרון למחלתו היה תורנות שלי לבקרו, אבא היה כבר במצב קשה מאד, אמרתי לאבא תגיד לי שלום ביד, והוא אכן לחץ את ידי, הוא הרגיש שעומד להשיב נשמתו ליוצרו.

יהי רצון יהא עסק זה לי לרפואה
אבא לפני כל תרופה או כדור שלקח, היה אומר יהי רצון שיהא עשק זה לי לרפואה כי אל רופא חינם אתה, גם היה מודה לצוות ולאחיות על כל פעולה שעשו למענו, בכלל אבא היה שקט, כל זמן מחלתו, הוא התכנס בתוך עצמו, וסבל את יסורין בדומיה, הוא לא הרבה לחקור על מצבו, רק מה ששמע שדיברו או שאמרו לו הוא ידע, הוא ציפה והאמין בכל לבו, שהכל מאת ה' יתברך, ובידו לרפואתו ולהחלימו.

תפילת מנחה
באחת הפעמים שאבא השתחרר מהבית חולים הוא שאל מה השעה, כשאמרתי לו השעה ארבע הוא נעמד מיד להתפלל תפילת עמידה, אחר כך התברר שעד שהגענו לבית כבר עברה השקיעה, ואבא מתוך יראת שמים כבר דאג שלא יפסיד את השקיעה ולכן התפלל לפני הנסיעה.

פלאפון
היה נהג מתנדב שבא לעזור לנו לקחת את אבא מבית החולים איכילוב, לבית בבני ברק, בדרך שאלתי אותו, אתה מכיר אחד בלי פלאפון, ואמר לי שמכיר אדם אחד, אמרתי לו עכשיו תכיר עוד אחד, שאלתי את אבא, אבא למה אין לך פלאפון, הוא לא ענה, חזרתי ושאלתי פעם שנית אבא למה אין לך פלאפון, ולא ענה. חזרתי פעם שלישית אבא למה אין לך פלאפון, ואז הוא ענה יש לאמא. (לאמא הילדים קנו למה פלאפון כדי לתפוס אותה כשהיא לו בבית) חזרתי פעם רביעית ושאלתי אבל לך למה אין לך פלאפון, וחזר לענות יש לאמא. שאלתי אבל מה איתך, ואבא לא ענה יותר, כי הוא לא הבין למה צריך פלאפון.

תפילות לרפואתו
רבי דוד אבוחצירה מנהריה, אמר שצריך תפילות כדי לבטל את הגזירה הקשה, הגאון רבי שמעון בעדני שליט"א הגיע לבקר את אבא בביתו, הוא חיזק אותו ואיחל לו רפואה שלימה, אמר לו אתה נראה כבר יותר טוב, אבא אמר לו שרבי דוד מנהריה בירך אותו, וגם הרב יברך אותו וטובים השנים מן האחד. הרב עודדו וחיזקו ואיחל לו שיחזור ללימודים בכולל, גם כשהרב היה בחו"ל, הוא דיבר עם אבא בטלפון, אבא אמר לו שהוא מאד חלש וצריך להתחזק יותר, הרב בירך אותו לרפואה שלימה, הרב אביאור הלוי שבא לבקר את אבא בבית החולים איכילוב, סיפר לאבא שבמוצאי שבת וירא התקיים אמירת פרקי תהילים לרפואתו, בבית הכנסת תימנים ברמת אהרן, בהשתתפות יותר מארבעים איש.

פטירתו
אבא השיב נשמתו ליוצרה בקדושה וטהרה לאחר שהזדכך בייסורים וקיבלם באהבה, ביום המר והנמהר יום שני בבוקר בשעה חמש וחצי, ה' בכסליו ה'תשע"ז פרשת ויצא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, פנה זיוה פנה הדרה.