האדמו"ר מסדיגורא זצוק"ל בטיש (צילום: מנדי אור)

זכרונות בעקבות עלייתו השמימה של האדמו"ר מסדיגורא זצ"ל

זהו יום עצוב לעולם היהדות . עוד שמש כבתה לה, מבין אותן אלפי שמשות של מאורי עולם. עבורי זאת לא מטאפורה. אלא הפְנמת ידיעה, המהולה בעצבות עמוקה , שתמה לה תקופה. ביום זה עומעם לו הזוהר, והותיר אחריו שובל של ריקנות.

אהבתי ליודאיקה החלה אז. בגיל שלוש. עת נכנסתי לראשונה בין כתלי מתחם סדיגורא בצפון תל אביב. אני זוכרת שקטונתי מלהכיל את העצמה ששטפה אותי, החל ממעטפת קירות בית המדרש, דרך ריהוט בית הכנסת וכלה בניגונים שעלו והרעידו את מיתרי הלב.

אני יודעת שילדים בני שלוש משחקים בחצר בית הכנסת, וזה מתקבל בסלחנות על מנת שלא יפריעו לתפילת ההורים. אבל, ילדים בני שלוש בתקופתי, אשר התלוו להוריהם בסדיגורא, התבוננו פעורי פה מרותקים. כי בפינה ישב האדמו"ר, זקוף גב, תמיר, מקרין אצילות מלכותית של בית רוז'ין. והאצילות אשר הקרין, חייבה את המסתופפים לדבוק בהליכותיו. אין להשתולל במסדרונות אין לנקוט במשובות נעורים כי שוב, האצילות מחייבת.

זכרוני הראשון מחצר סדיגורה בהנהגת האדמו"ר, הותיר בי חותם שהתעצם מביקור לביקור. שמחות, חגים ומועדים וסתם יום של חול.

שמורת טבע בתל אביב

הקשר שלנו לחסידות זו עוד מבית סבי זצ"ל, שנולד בעיירת סדיגורא ועלה ארצה טרום השואה. את זיקתו לחצר העביר לנו . אבי שליט"א שיבדל"א, שמר על קשר אדוק, וככל שניתן הצטרפתי ולו רק כדי לספוג קמעה מההילה האופפת את הדרת פניו. לשאוב כוחות מהצניעות של אדם גדול.

זכיתי להיכנס ולהתברך
זכיתי להתייעץ ולקבל הכוונה
זכיתי לשמוע סיפורים מרתקים
זכיתי לראות במו עיני המחשה של 'זה קלי ואנווהו' ללא יומרות.
זכיתי לראות את הקוטביות שבין 'בית מקדש מעט' לכאוס התל-אביבי.

היתה זו תקופה לא פשוטה במדינה, עתירת תמורות ופיגועים. באחת מהפעמים שיצאתי ממשכנו בתל אביב , נגשה אלי אישה מהמיגזר הכללי , אשת עסקים נמרצת ועכשווית, המתגוררת באחד ממגדלי הסביבה ואמרה לי: 'את יודעת, אני חייבת לאמר ל,ך שהבנין הזה של האדמו"ר, הוא שמורת הטבע שלי בתוך הכאוס של תל אביב'. היא הצביעה על המגדל ביד אחת ועל ליבה ביד שניה והמשיכה: 'כשיש את האדמו"ר ברחוב שלנו אני רגועה'. בעיני זה מרגש בכל קנה מידה. ללא ספק היה זרקור שהאיר את הסביבה וגרם לכלל הציבור לראות את היהדות במיטבה. אהבת הזולת שאין דומה לה.

גולת הכותרת – דלת חדרו בה היה ספון. קיבל קהל ללא סלקציות. כל יהודי מצא את דרכו אליו. כל הפסיפס האנושי הייחודי שמרכיב את עם ישראל.קידוש ה'.

זעקת הדממה

בסדיגורא למדתי מילה בסלע שתיקה בתרי.
בסדיגורא התפעלתי מיישום הלכות דרך ארץ בסעודה.
בסדיגורא נחשפתי לדקויות של היכלי הנגינה, מקהלת ניגונים, ממנה בוקע קולו המרגש של האדמו"ר ,אשר מסייע לכל מאזין להשיל מעליו קליפות של חומריות ולהמריא רוחנית בקצב שלו. נגינה דואלית, המשמחת ברגעי שמחה ומפלחת את שכבות הלב בעת ניגוני סליחות.

ואת אשר היה לו לאמר- אמר במידה. עד יומו האחרון, גם ברגעים קשים, הוכיח כי בצלם אלוקים עשה את האדם.

שמורת טבע בגבעתיים

עשרות שנים עברו מאז ילדותי . המישכן עבר לפני מס' שנים לבני ברק. אבי שליט"א למד עימו בקביעות.

ועתה, כתושבת גבעתיים, חשה זכות גדולה,סגירת מעגל, שהצדיק נטמן בחלקת אדמו"רי סדיגורא סמוך לציונו של השטעפענשט, בבית הקברות שבעירנו. היום הצטרף גם הוא לפמלית הצדיקים הקבורים שם.

כל שנותר , לעלות לציון ,להעתיר ולבקש. כשברקע עולה השמימה, זעקת הדממה במינעד הייחודי של האדמו"ר בליל סליחות זעקה מלכותית למלך מלכי המלכים : "מי שענה ליוסף הצדיק בבית האסורים הוא יעננו…"

זכותו תעמוד לכל עם ישראל אמן.