מגשי האורז הצבעוניים חולפים עוברים, כך גם הבשר ושלל הסלטים. קצרה רוחי, קצרה נפשי, רק שיגיע כבר הרגע. אני ממש מצליחה להריח אותם, קטנים ומפתים, מצופים וממולאים, פוטיפורים בשני צבעים וטעמים. במה אתחיל, בשוקולד או בווניל…נו שיגיע כבר. למה כולם מתמהמהים? אני קמה, עוזרת לפנות, מצחקקת פה ושם, כלפי חוץ הכל רגוע, אבל בפנים הכל בוער.

והנה הם באים, כל כך יפים! ציפוי השוקולד מבריק מאין כמותו, שבבי הפיסטוקים אומרים פריכות מענגת, מילוי הווניל צהבהב בדיוק במידה הנכונה. עכשיו אני דרוכה ומוכנה. אני מתחילה לתרץ לעצמי תירוצים: "קינוח כזה לא רואים כל יום ובמה תזיק חתיכה קטנה כל כך?". "אך מה עם הדיאטה?" מר מצפון מתערב, "ומה עם הטבעונות? תהרסי את הכל ברגע של שטות?". הדיון מיותר, ברור לי לחלוטין שאני אוֹכל גם אוֹכל, ואני רק מחכה לרגע המתאים. שזה יהיה מהיר ואלגנטי.

כשמגיע הרגע, אני שולחת יד. זה כאילו בהיסח הדעת, אבל אני מוּדעת…כמה שאני מוּדעת. מהר מהר לפני שאתחרט זה כבר בפה. בקושי הצלחתי להבחין בטעם, שלא לדבר על המרקם. אני לא מחכה, מנצלת את שעת הכושר ובולעת עוד חתיכה, הפעם מחליפה טעם.

רגע אחרי, רק רגע אחד אחרי, מגיעה האכזבה הקשה, מהנפילה הכואבת! לא רק שהרסתי לעצמי דיאטה ותהליך ניקוי של חודשים מאומצים, גם לא נהניתי מהטעם…איזו נמיכות קומה. כבר חשבתי שהחלמתי, שאוֹכל כבר לא מנהל אותי, פתיה שכמוני! אני מתבוננת בעצמי מהצד, רואה את כל ההתנהלות שלי מאותו הרגע שסיפרו לי, כבדרך אגב, על המנה האחרונה. אני מרגישה עלובה, כל הייסורים, החישובים, התירוצים, הכל התנקז לשתי דקות חסרות ערך וכבדות משקל…אוי לריקנות!

יש לי תרוץ טוב להסתלק מהאירוע לפני כולם. אני הולכת הביתה חפוית ראש וכואבת, משתדלת לא לחשוף את מה שמתחולל בקרבי. אינני מבינה למה ואיך שוב ושוב אני נופלת באותו הפח. ההלקאה העצמית בעיצומה והיא מכאיבה, עוד יותר מהנפילה עצמה. אני חוזרת להיות ילדה קטנה, מכווצת. התחושה מעוררת בי רגש חמלה כלפי עצמי, ואני מרגישה שעלי לעזור לעצמי לקום. אני קוראת לעצמי לכבד את האדם שבי, ולנהוג כלפיו, כפי שהייתי נוהגת בכל אדם אחר שהיה נופל לנגד עיניי.

במה מועילה הביקורת הנוקבת, כשאני גם ככה מרגישה אפס מאופס חסר עמוד שידרה? לאן היא מקדמת אותי ברגע זה ממש? אני מגיעה לפתח ביתי, חצויה בין הדחף להעניש את עצמי ובין הרצון לחבק את הילדה הקטנה השוכנת בקרבי. לבסוף אני מניחה לה, מניחה לעצמי וממשיכה הלאה בידיעה ברורה שעוד אשוב להתמודד עם הקונפליקט.