1.

בפרשתנו, פרשת במדבר, מופיע פסוק אקטואלי למדי. "וידבר ד' אל משה לאמר: איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאוהל מועד יחנו". רש"י מביא שתי דרכים לפירוש המילה 'באותות'. בפירוש הראשון כותב בלשונו הצחה: "כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחושן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו." בדרך נוספת פירש, שכוונת הפסוק היא לאות, שמסר יעקב לבניו, כשנשאוהו ממצרים, שנאמר: "ויעשו בניו לו כאשר ציוום, יהודה ויששכר וזבולון ישאוהו מן המזרח" וגו'. 

רש"י, כאמור, הביא את שני הפירושים האלה כשתי דרכים שונות בביאור דברי הפסוק. אך נראה, שאפשר לומר, שהן דווקא משלימות זו את זו. למעשה, הפירוש הראשון, שהביא רש"י, מסביר את המטרה, שביקש יעקב להשיג באמצעות הסדר שהנחיל לבניו, לפיו, לא בכדי היה חשוב ליעקב שיהודה, ישככר וזבולון ישאוהו דווקא מן המזרח, ואילו ראובן, שמעון וגד מן הדרום וכן הלאה. הוא קבע להם סדר מסוים וציווה אותם ליישם אותו ולחיות על פיו, למען יידעו, כי לכל אחד יש דגל משלו ולכל דגל צבע אחר. לכל אחד יש תפקיד משלו בבריאה, אותו הוא ורק הוא יכול לבצע. לכל אחד יש משימת חיים, אשר לשמה נשלח לעולם, וחלל מסוים, שאיש מלבדו לא יכול למלא.

אין שום רצון אלוקי, שכולם יהיו שווים בדרכם. אין שום דרישה, שכולם יהיו זהים בכיוון מחשבתם. אדרבה, יש ציווי, שאותו ידע יעקב אבינו דורות לפני שנמסר, והוא: "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל." 

2.

מסופר על מוזיקאי עצום ומוערץ, שלעת זקנתו התלווה אליו ביוגרף למשך תקופה כלשהי, כדי שבבוא העת יוכל להוציא את סיפור חייו לאור.

באחד המפגשים סיפר המוזיקאי, כי הערב יתקיים קונצרט של אחדים מתלמידיו באנטוורפן שבבלגיה, ומפאת גילו הוא נאלץ לסרב להזמנתם החגיגית, אך בכוונתו להאזין לקונצרט דרך הרדיו. הביוגרף הורשה להאזין יחד איתו, לא לפני שהתחייב, שלא יפצה את פיו מתחילת הקונצרט ועד סופו לבל יפריע להאזנה ל'יצירת האמנות', כלשון המוזיקאי. לאחר שהסתיים הקונצרט, שאל הביוגרף את המוזיקאי: "נו, איך היה? אתה מרוצה מהתלמידים שלך?" ענה לו המוזיקאי: "היה יפה, אבל המנצח לא שם לב לפרטים. היה חסר כינור אחד. במקום ארבעה עשר כינורות היו רק שלושה עשר." הביוגרף השתומם וחשב בליבו: "היו שם יותר ממאה כלי זמר, והוא חושב, שחסר כינור אחד… איך אפשר בכלל לשים לב לדבר כזה?!"

הביוגרף החליט לברר את הנושא. הוא התקשר למארגני הקונצרט ושאל: כמה כינורות תוכננו לערב? ענו לו: "מתחילה היה מדובר על ארבעה עשר, אבל בפועל היו רק שלושה עשר."

הוא חזר למוזיקאי וחקר את פשר העניין. אמר לו המוזיקאי: "אני הלחנתי את היצירה הזו. לא לכל ארבעה עשר הכינורות יש אותם התווים. בתווים של כל כינור יש שינויים קלים מהתווים של חברו, ורק על ידי צירוף כולם – ההרמוניה נשלמת. היה חסר לי רק כינור אחד, אני שמעתי זאת!"

3.

לכל אחד מאיתנו יש תו שונה, גוון מיוחד משלו וקול אחר משל חברו. אם נהיה זהים ממש, ההרמוניה של העם היהודי תלקה בחסר. עלינו לקיים את הציווי "איש על דגלו", לתרום איש איש מהדגל הייחודי שלו ולייצג נאמנה את חלקו הפרטי בכלל ישראל.

לא רק שאין בעיה ללכת בדרכים שונות אלא אף נצטווינו על כך, אולם כל זה, כמובן, אם הדגל המראה את הדרך הוא 'לבית אבותם'. רק כשהיהודי מתנהל על פי המסורת מבית אבא וממשיך את שושלת דורותיו של העם היהודי, הוא מגשים את ייעודו.

הפסוק ממשיך ואומר: אם אתה רוצה לדעת, שאתה אכן בכיוון הנכון, תבדוק אם מתקיים בך המשך הפסוק, תוודא שמקומך 'סביב לאוהל מועד'. כשהמטרה היא לשם שמיים, כשלא הולכים לאיבוד ברעשי רקע, בניגוני אינטרסים אישיים ובצלילי השקר, מגיעים ליעד המיוחל.