חז"ל כבר טבעו כי "דאגה בלב איש ישיחנה".
חז"ל לא פרטו בפני מי ישיח את הדאגה,וככל הנראה זה לא באמת משנה.
כל עוד מתקיים ה"ישיחנה",כבר לא משנה בפני מי.
אם אפשר,כך אמרתי פעם,עדיף שהמאזין יהיה חרש אילם.
פשוט ש"יקשיב".

מחקרים מראים כי חברות שאנשי המכירות שלהן הקשיבו יותר ללקוחות – מכרו יותר.
רופאים שמקשיבים למטופלים שלהם חוטפים פחות תביעות רשלנות.
שופטים ששמעו הקלטות של חקירות הצביעו על חוקרים שהקשיבו יותר, כמי שחילצו יותר מידע חדש.
נתונים מראים שההישגים של התלמידים בבתי ספר שבהם מורים מדווחים על מנהלים שמקשיבים להם – טובים יותר.
הקשבה היא גם תרופה.
היא יעילה בהפחתת תסמינים של חרדות ודיכאון.

מה עומד מאחרי אותה הקשבה ??

הקשבה פרושה,לכבות את מה שמרחש אצלי בתוך הראש ולהיות שם רק בשביל השני.

לכל אחד מאיתנו יש אמונות ומחשבות על כל דבר שמתרחש.
יש לנו תודעה של תפישת מציאות שהתעצבה במשך השנים.
אותם מחשבות או אמונות הן תוצאה של כל אוסף החוויות שעברנו בימי חיינו.
כל מידע או סיפור שאנחנו שומעים ,עובר ראשית בתוך מעבד החוויות שלנו.
כשאנחנו מקשיבים לשני,זה כמעט בלתי נמנע ש" נתרגם" את מה שאנחנו שומעים ממנו,דרך התודעה שלנו-המחשבות והאמונות שלנו.

היכולת להקשיב לשני מבלי לשפוט,מבלי לייעץ,מבלי להביע דעה,פשוט להיות שם בשבילו ,זוהי הקשבה.
לכבות את מה שמרחש אצלי בתוך הראש ולהיות שם רק בשביל השני.

השאלה המרכזית שאני כמאזין צריך לשאול את עצמי בשיחות כאלה היא:
"איך האדם שלפני רואה את עצמו ואת המצב שלו?".
שימו לב שזו שאלה שונה מאוד מהשאלות שבדרך כלל מכוונות את ההקשבה שלנו, שהן: "מה אני יכול לעשות עבור האדם הזה?",
או: "איך אני רואה את האדם הזה?".

שמעתי פעם משפט יפה:
"אם אדם סומך עליכם מספיק כדי לדבר על מצוקתו, הניסיון לעודד אותו הוא כמו להשתיק אותו".
עצה תמיד מגיעה מתוך מעבד התחושות שלי
אבל איך זה קשור ושייך לזה שמדבר איתי.
מאוד יתכן שעולם החוויות של ומעבד התחושות שלו מביא לתוצאה אחרת מאשר שלי.

את הסיפור הבא מספרים על הרבי מהר"ש (האדמו"ר הרביעי בשושלת אדמו"רי חב"ד) אשר בעת שקיבל אנשים ביחידות היה מחליף בגדים שוב ושוב.
כעבור זמן קצר מאז החלה היחידות היה מבקש משמשו שיביא לו בגדים חדשים להחלפה. באחד הפעמים יצא המשמש מן החדר כשהוא נושא את בּגדיו ספוגי הזיעה של הרבי ומלמל לעצמו "מדוע מזיע הרבי כל-כך, מדוע זקוק הוא בכל שעה לבגדים חדשים ויבשים?"
שניות ספורות לאחר מכן עמד הרבי בפתח החדר ואמר לשמשו: "אינך מבין מדוע עליי להחליף את בגדיי מדי שעה?

בשעה האחרונה נכנסו עשרים אנשים ליחידות. כדי שאוכל לייעץ לכל אחד ואחד הרי עליי 'לפשוט' את אישיותי ואת נסיבותיי, ו'ללבוש' את אישיותם ואת נסיבותיהם של הנכנסים אלי, ולאחר מכן לשוב וללבוש את בגדיי כדי שאוכל לייעץ להם,
האם ניסית אי פעם להחליף את בגדיך ארבעים פעם בשעה?".

מעניין לראות כי היסוד של הדברים מופיע בפרשת השבוע.

הפרשה מסתיימת בציווי :
"ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה. ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תִגלה ערותך עליו".

הפרשה שמיד אח"כ פרשת משפטים נפתחת בציווי:
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם".

הסמיכות הזו בין דיני המזבח לבין החיוב לשפוט את העם נדרשת ע"י חז"ל :
"דרש בר קפרא: מניין נלמד החיוב "הוו מתונים בדין", שנאמר "לא תעלה במעלות" ונאמר בסמוך לכך "ואלה המשפטים".
מבאר רש"י, כי כשם שאין לעלות למזבח באמצעות "מעלות" כלומר מדרגות המאפשרות לעלות "בחזקה ובמרוצה", כך יש חיוב להיות מתונים בדין כלומר "רגילים בהמתנה, כדי לעיין בעניין יפה קודם שיחתכוהו".

המהר"ל מבאר כי אין אדם יכול לשפוט אדם אחר לא רק כי אין לו סמכות מוסרית להתנשא עליו, אלא גם מכיוון שאין לו יכולת ממשית לרדת לחקר האמת ביחס לעובדות של מקרה שאותן לא חווה באופן אישי.
על כן, מצינו בגמרא:
"תנו רבנן: שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן: יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק הדין, ואין אדם יודע מה בלבו של חברו…".

האדם אינו מסוגל באופן טבעי להביט על העובדות דרך מבטו של השני.
זה דורש עבודה רבה.
זוהי הקשבה.

שבת שלום.
אפרים אפשטיין.

להערות והארות אפשר במייל
a0527632660 @gmail.com