זה היה בעיר שטוקלהום, בירת שוודיה, חי לו זוג, אנשים קשיי יום, אכלו מה שקטפו בבוקר ולבשו מה שטוו בערב, הם היו זוג מדענים במקצועם, מאותם אלה השייכים ל"לא לחכמים הלחם..".

בלאסיוס קראו לבעל, אמנם היה קשה יום, אך הוא היה גם בעל שאיפה. שנים רבות חלם בלאסיוס על בית חדש, גדול ומרווח, בית משלו, גינה בה יוכל לשתול את הפרחים האהובים עליו, לגדל פירות מתוקים ולשבת בצילו של אחד השיחים.

רבות חשב לעצמו בלאסיוס 'כמה נמאס מהטלטולים והמעברים מבית לבית, מהמחירים המפולפלים העולים מדי שנה ושנה, כמה אפשר לרדוף אחר בעלי בתים מרושעים ולחיות בצפיפות לשנים עשר הילדים שכבר גדלים…'

לאחר שנים מספר, הצליחו בני הזוג לפתח תרופה למחלה נפוצה במדינתם, וכך, אט אט התפשטה לה השמועה שלאותו זוג יש את הפתרון למחלה שכה הרבה סבלו ממנה.

והנה, מצאו עצמם בני הזוג בין עשרות מבקשי התרופה השוחרים לפתחם בכל שעות היממה כשהם מכינים תמצית לתרופה מאותו חומר מיוחד שהיה להם וכך מרפאים עשרות רבות של חולים.

מיותר לציין, שמצבם הכלכלי של בני הזוג השתפר פלאים לאור הביקוש הרב שהיה לתרופת הפלא שלהם.

או אז, החלה מידת הקנאה לשרור בין קרוביהם ושכניהם, הם החלו לסבול משכניהם, פיזית ומילולית, מהאשמות שווא ומעלילות דם שבטח לא היו מנת חלקם.

השיא היה כאשר יום אחד יצאו בלאסיוס עם שני בניו לטיול לילי קצר בסביבת הבית, לפתע זינקו עליהם חבורת ביריונים והחלו להפליא בהם מכות איומות. הם החלו לרוץ ולרוץ עד שהצליחו להעלם מהם ולחזור לביתם הקט.

כך קרה פעמים רבות, בהם סבלה המשפחה מרדיפה על ידי השכנים, תקוותם הייתה שכאשר יצברו מספיק כסף יוכלו לעבור לבית מרווח יותר ובמקום בטוח יותר.

עברה תקופה, חודש ועוד חודש, בני במשפחה סבלו, אך המשיכו למכור מן התרופה המיוחדת, בעל הבית כבר איים בהריסת הבית.. והנה הגיע היום, בו בלאסיוס ואישתו ישבו והחלו למנות את מטבעות הכסף שצברו במשך השנים האחרונות, להפתעתם הרבה גילו שכבר יש ברשותם את רוב הכסף לבית חדש.

החלו הם לכתת את רגליהם בחיפוש אחר בית חדש, אך הם חיפשו בית אשר יתאים גם לעבודתם ולבניית מעבדה גדולה ומרווחת עבור התמצית הסודית שמניבה להם את ממונם.

עברו מבית לבית, פה היתה בעיה, שם היתה בעיה, פה היה קצת יקר, שם היה קטן.. אך לבסוף הגיעו לבית אחד, שוכן ליד חוף ים, אמנם היה יקר יותר מהבתים האחרים אך עם פוטנציאל גדול יותר, לאחר מחשבה עמוקה הם החליטו לקחת הלוואה גדולה ואיתה השקיעו ושיפצו את הבית ובנו מעבדה גדולה ומכובדת למען עסק התרופות שלהם.

הגיע היום, והחלו הם לארוז את חפצי הבית, החלו בכלים והמשיכו לרהיטים וכך התחיל המעבר למשכן החדש. את הבית הישן כבר החלו להרוס עבור הכנת הקרקע לבניין גדול.

הם הכינו מסיבה גדולה לחגוג את מעברם לבית החדש ואף החליטו שיעשו כן כל שנה במועד מסוים כדי להיזכר כל פעם בשמחה העצומה אשר במעונם.

המסיבה החלה. קרובים ומכרים רבים מילאו את הבית, המוזיקה החלה לנגן נעימות שוודיות קולניות והמלצרים הציפו את הבית במנעמים ביתיים.

לפתע, כמו משום מקום, נשמע פרץ בכי קורע לב. הבית הושתק באווחה אחת. אנשי הבית והאורחים נדהמו לגלות שפרץ הבכי מגיע לא אחר מבלאסיוס, האב.

"מה קרה?" שאלו כולם כמקהלה. לאחר שיעולים ונשימות כבדות אמר האב: "את תרכיז הפלא של התרופות שממנו אנו שואבים את כל פרנסתנו, כן, אותו תרכיז שממנו רכשנו את הבית הזה, אותו תרכיז שממנו לקחנו הלוואה כדי לשלם את הבית הזה וכדי שנוכל לחיות בו – שכחנו בבית הקודם. בזה שהרסו.."

אנו חיים במדינה מתוקנת, מדינה שבה יש שירותים סוציאליים, מדינה בעלת כח, מדינה שיש בה שפע, מדינה בעלת הון אנושי ומדינה מיוחדת במינה.

אז בעצם למה שלא נחגוג את יום העצמאות?

אלפיים שנות גלות עם ישראל שרד גשמית ורוחנית כשהתורה היא מרכז הוויתו, במאה השנים האחרונות לאחר פרוץ ההשכלה והציונות, התורה כבר לא מרכז הוויתו של העם היהודי, כששרים בממשלה קוראים לתחבורה ציבורית בשבת, כשלא מכירים במינימום הזכות שלנו כעם להיות בארץ ישראל, כשלא מכירים בתורת ישראל. אז כן, התנתק רוב העם מיהדותו וגם את אלה המחוברים רוצים לנתק. וכל זה – בדרך לבית החדש…

אז אכן תודה, תודה על בית גדול ללא תוכן, ללא העיקר, ללא הזכות, ללא התורה.

• הכותב הוא איש שיווק ואסטרטגיה