זהו סיפורה של יוכבד מכרמיאל. כדרכי טשטשתי את כל הפרטים המזהים. במהלך כל הסדנה לטיפול בטראומה הניקה יוכבד את תינוקה. לתומי חשבתי שזהו ילדה הראשון בשל מראה הצעיר. אך התברר בדיעבד שזה ילדה השביעי!

למרות המראה הצעיר והמטעה, יוכבד כבר חגגה 35 אביבים. זאת התברר לי שעה שעמדה וסיפרה באומץ את סיפורה. את אותה טראומה שמלווה את חייה. הנה סיפורה כפי שהוא שמור אצלי ממקור ראשון.

"שבועיים לפני הבר מצווה של הבן שלי, התגלה אצלו גידול במוח לא עליכם. באותו יום הרגשתי כאב פיזי של ממש. ביקשתי שאף אחד לא יהיה איתי חוץ ממשפחתי הקרובה. בעלי וילדיי. לא רציתי לראות או לשמוע אף אחד אחר וגם אותם היה לי קשה לשאת ברגעים מסוימים.

"את השבת הראשונה שאחרי הגילוי, עשינו כולנו בבית הרפואה בו אושפז הבן. קיבלנו דירה בה התאכסנו. לא עניתי לאיש. לא לאימי ולא לאחיותיי. לא הייתי מסוגלת לדבר עם אף אחד. ביקשתי מגיסותיי וחברותיי לעזוב אותי לנפשי. הייתי חייבת להתכנס פנימה ולקלוט את עוצמת המכה שניחתה עליי.

"לאחר סעודת שבת במחלקה, השארתי את בעלי וילדיי לצידו של בני המאושפז וברחתי לדירת האירוח שהוקצתה לנו. אפילו שזו הייתה שבת, לא יכולתי לעצור את הדמעות. בכיתי את נשמתי והתחננתי אל ה'. דיברתי בכאב. דיברתי בכעס. דיברתי בתחנונים. רק אני והקב"ה. הכל עלה. הכל צף והדבר המוזר הוא שהרגשתי רגש חיובי למרות הכאב האדיר שהשפיע פיזית על גופי.

"באותו ליל שבת עברתי שינוי מהותי. חשתי תחושה חזקה שהכל יסתדר. האמונה שלי בקב"ה הלכה וגדלה. ממחרת והלאה הכל הפך להיות טכני. נעלמו הכאבים. נעלם הכעס. נעלמה ההסתגרות. עברתי לתפקיד של 'מבצעת'.

"זה התחיל בטיפול תרופתי, כימותרפיה, ניתוח שהצליח ובדרך נס, למרות שהמערכת החיסונית שלו הייתה חלשה, הוא לא נדבק אף לא פעם אחת ממחלות הילדות של אחיו. יותר מזה, הוא חשש מאוד שהשיער שלו ינשור. אבל הקב"ה עשה איתנו חסד ענק. השיער שלו נשר לאט ומהר מאוד חזר לצמוח.

"ושם. בתוך המחלקה לטיפול נמרץ, הוא – הבן שלי – ישב ושינן את הפרשה וההפטרה שעליו לקרוא בבר מצווה. כי את העלייה לתורה אי אפשר לדחות. ואני לא יכולתי שלא להודות לה' על כל רגע. על כל שינוי. לבר המצווה שלו הזמנו 150 מוזמנים, אבל הגיעו 300 איש שבאו לשמוח בשמחתו…

"היום אני יודעת שגם בהסתרה שבתוך ההסתרה. בקושי הכי גדול. הקב"ה נמצא איתנו על כל צעד ושעל. לא מספיק לבקש כמצוות אנשים מלומדה בשעת התפילה. צריך לדבר עם ה'. לבכות ולהתחנן. איזה אבא יכול לעמוד בפני תחנוני ילדיו?".

***

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר"

"אין תחנון אלא לשון מתנת חינם", אומר רש"י הקדוש על אתר. משה רבנו התחנן לה' שהגזרה תתבטל והוא יזכה להיכנס לארץ. הוא בוודאי לא חשב על עצמו אלא על העם אותו רעה ארבעים שנה

"אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה"
ממך למדתי שגם כאשר נגזרה גזרה יש מקום לתפילה ותחנונים, אומר משה רבנו לקב"ה. אינך דומה למלך בשר ודם, שיש לו יועצים המוחים בידו כשרוצה לעשות חסד ולעבור על מידותיו. אין מי ימחה בידך אם תמחל לי ותבטל גזרתך… המדרש מספר כי משה רבנו התחנן תחינות כמניין "ואתחנן" (515).

סופו של דבר. משה רבנו לא נכנס לארץ. "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא". אך הוא גם זה שלימד אותנו פרק בהלכות תחנונים. גם ברגעים הקשים ביותר, כאשר ברור שהגזרה נגזרה, אין מקום לייאוש. יש מקום לבכי, תפילה, תחנון ותקווה.

מנחם-אב: אהבת האב לבניו היא אהבה עצמית.

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

[email protected]