זה היה במינכן שבגרמניה, הוא היה פרופסור מאוד מפורסם, אמנם בן 35, אבל שמו כבר נשמע למרחוק. הוא היה מדען בחקר המוח. כמו רבים, עבד מבוקר עד ליל, בינות להררי ספרים בעלי מילים ארוכות ודיאגראמות סבוכות.

זה היה במשרד שבבית שלו, כן, בית עתיר מימדים, שלש קומות, חצר ענקית שנשקפה ממנו כצפוי נוף אירופאי טיפוסי. שולחן ענק באמצע החדר, מעל שטיח עבה, בין מסך אחד למשנהו, בין ספר אחד לחברו.

והנה נכנס הילד, בנו הקטן של הפרופסור, בסך הכל בן שמונה שנים, אבל כמו כל ילד, החל הוא במשיכת תשומת לב מיותרת ושאלות מציקות כמו שרק ילד יודע לשאול.

אז נכון, כמו כל אבא, גם הפרופסור נהנה משאלותיו של ילדו, אך בשלב מסוים הבחין שחייב הוא להתרכז במחקרו ולהחזיר את תשומת ליבו למעמקי השורות והחקר.

לאחר שניסיונות שונים ומשונים של האב להעסיק את בנו עלו בתוהו, לקח האב הפרופסור דף מספר מסוים, שעליו דיוקנו של כדור הארץ ותלש אותו.

כדי להעסיק את בנו לכמה שיותר זמן, לקח הוא את הדף, חתך אותו לאינספור חתיכות והטיל על בנו את מלאכת הרכבת כדור הארץ בחזרה בניסיון לזכות בכמה שעות של ריכוז וחשיבה מעמיקה.

ולפתע, לאחר כרבע שעה, חוזר בנו עם הדף החתוך מודבק כחתיכה אחת.

הפרופסור המופתע הרים עיניו לעבר הדף, סקר אותו, ואכן ראה כי בנו חיבר את הדף במהירות מדהימה ואף מפליאה.

כששאל את בנו לפשר הדבר, השיב לו:

"אבא, אולי לא שמת לב, אבל מאחורי הדף שהבאת לי הייתה דבוקה התמונה שלי. הפכתי את הדף, תיקנתי את עצמי, אז תיקנתי את העולם…"

בימים אלו אנו חשים תקופה שהמחר אינו ידוע מתמיד, צרות שכבר היו ופחד מכל איש זר ח"ו.

אז נכון, לרבים מאיתנו ישנה משנה סדורה בנוגע לביטחון המדינה ואיך היה אפשר למנוע דברים כאלו ואחרים… אבל מן הסתם עוברת במוחנו ההבנה שאם הקב"ה מביא עלינו כאלו דברים זה כדי לעורר אותנו.

משום מה כששואלים בן אדם מה לדעתו היה צריך לתקן בעצמו כדי להגיע לעולם טוב יותר, יהיה לו קשה מאוד להצביע על דברים מסוימים, אך לא כך הם הדברים כששואלים אותו מה לדעתו השני צריך לתקן כדי שיהיה עולם טוב יותר.

לכן, בואו לא נחשוב מה אחרים היו צריכים לעשות כדי שיהיה עולם מתוקן, כי האמת, שאם נתקן את עצמנו, נתקן את העולם.