פרשת השבוע פותחת בפסוק, "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד".

מספר קושיות בפסוק.

ראשית, מדוע הפניה למשה נפתחת במילה "ואתה", וכי אנחנו לא יודעים שהדברים נאמרו אל משה, הרי איתו דיבר הקב"ה?

היה אפשר לפתוח את הפסוק במילים "צו את בני ישראל" במקום "ואתה תצווה את בני ישראל" ? מדוע יש צורך במילה "ואתה"?

שנית מדוע משנה הקב"ה את צורת הבאת התרומה? בכל מה שבני ישראל תרמו והוזכר בפרשה הקודמת הלשון הייתה "ויקחו לי תרומה" 'לי – לשמי', ואילו כאן בתרומת שמן הזית למנורה נאמר "ויקחו אליך תרומה"? מה העניין המיוחד של משה עם שמן הזית של המנורה?

ושאלה שלישית ואחרונה, מדוע עניין תרומת השמן והדלקת המנורה מוזכר כאן בפרשת "תצוה"? הרי עדיין לא הוקם המשכן? לפי החשבון בחז"ל ,הדיבור עם משה היה בחודש תמוז ורק בניסן שאח"כ הוקם המשכן?

המקום המתאים הוא בחומש ויקרא בפרשת "אמור" כפי שמופיע שם "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך…"?

תשובה אחת יש לכל השאלות. רעיון מרכזי אחד שיכול להאיר את העניין באור חדש. אותו רעיון שאותו אני רוצה לומר, מסתתר בדברים שמביא בעל הטורים ,על כך ששמו של משה לא מופיע בפרשת "תצווה".

בעל הטורים בתחילת הפרשה כותב, שמרגע לידתו של משה ועד לחומש דברים (ששם אלו דברי משה שמדבר), אין בנמצא פרשה אחת שלא הוזכר בה שמו של משה. שש מאות פעמים (בערך) מוזכר שמו של משה רבינו בתורה. חוץ מבפרשת "תצוה".

בפרשת "תצוה לא מוזכר ולו פעם אחת השם "משה". והסיבה היא משום שכאשר חטאו עם ישראל בחטא העגל, והקב"ה חישב ח'ו לכלותם, עמד משה בתפילה לפני הקב"ה ואמר " 'ואם אין'- אם תפילתי לא תתקבל, 'מחני נא מספרך אשר כתבת" והיות ויצא הדבר מפי משה,לכך אפילו שסלח הקב"ה לעם ישראל, שמו של משה רבינו נחסר מפרשת "תצוה".

מה היה כאן הדיון? מדוע אם ח"ו עם ישראל היה נענש, משה רבינו לא רוצה ששמו יוזכר?
מה זה משנה אם השם "משה" נכתב, וכי בפרשה שלנו ששמו לא נכתב, אנחנו לא יודעים שהכוונה למשה?

כשמתחקים אחר מקור שמו של משה רבינו, מגלים משהו מעניין. שמו של משה רבינו לא מציין את משה עצמו. שמו של משה מצביע על כך שהוא "מושה" את האחרים. כשבתיה משתה את משה מהמים היא קוראת לו משה. היא לא קוראת לו "משוי" על שם שהוא נמשה.
היא לא מציינת בשמו את עצמו – את סיפורו שלו.

היא קוראת לו משה על שם היותו בעתיד המ(ו)שה את האחרים. הוא המנהיג והמחנך את עם ישראל.

בשמו של משה, טמונה הגדרת התפקיד של מוסר התורה- המחנך, כפי שמגדיר זאת הרש"ר הירש בפרשה שלנו, "…ויקחו אליך שמן זית זך….להעלת נר תמיד", "להעלת"- מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה (רש"י). "תפקיד מלמד התורה – המחנך,
הוא לעשות את עצמו מיותר.

משה עצמו, סיפורו שלו, לא מופיע בשמו שלו, אלא רק רצונו בהעמדתו של עם ישראל.

כיצד יודעים שהרופא עשה את מלאכתו נאמנה? כאשר אין בו יותר צורך, כשהוא מיותר, כשהחולה הבריא.

מספרים על עו"ד מתבגר שהחליט להכניס את בנו לעסק. הוא שכר לו משרד משלו והעביר לו תיקים של לקוחות לעבודה. לאחר מספר חודשים כשהגיע לבקר במשרד של בנו, התגאה ההוא בחוכמתו כשהצליח לסגור כבר כמחצית מהתיקים.

מה? מה עשית? הוא שאל, מה אתה חושב שאני לא יכולתי לסיים עם אותם תיקים? איך אתה חושב שאני מתפרנס כל השנים? מלסגור תיקים? הפרנסה מגיעה מתיקים פתוחים כך משמרים לקוחות.

תפקידו של המחנך הוא להעמיד את החניך כך שלא יהיה בו במלמד יותר צורך. שיוכל להלך בעצמו ולבדו. כשהקב"ה רוצה ח"ו לכלות את עם ישראל, אומר משה לקב"ה "אם כן מחני נא מספרך". משה מעולם לא נקרא על שם עצמו. שמו מספר על היותו המ(ו)שה של עם ישראל. אין מקום להזכיר את השם "משה" אם אין את עם ישראל.

בפרשת השבוע הוא אכן מוזכר, כולנו יודעים שהמדובר במשה. אבל שמו לא מוזכר. כי כל דיבורו עם הקב"ה היה על הזכרת שמו ולא על הזכרתו שלו.

כעת אני חושב יתורצו כל הקושיות.

כל עניין המנורה שמרמזת על מסירת התורה- החינוך, שייך בדווקא למשה רבינו. הוא זה שחידש את הגדרת מוסר התורה- המחנך, מתוך שמו שלו ומתוך בקשתו למחות את שמו. לכך דוקא בעניין תרומת השמן זית למנורה נאמר " ויקחו אליך".

ולכן ההדגשה במילה " ואתה" -"ואתה תצוה..". כי זה שייך למשה.

וזו גם הסיבה שהעניין מוזכר עכשיו ולא רק אחרי בניית המשכן. כי דוקא היכן שנחסר שמו של משה, שם התחדש העניין של המנורה- עניין מוסרי התורה- המחנכים. כי תפקידו של מלמד התורה- המחנך, הוא לעשות את עצמו מיותר.

שבת שלום
אפרים אפשטיין.

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]