דמיינו שהיה לכם חבר אחד, נקרא לו שלומי, שמינה את עצמו להיות המפקח הבלעדי על חייכם.
לשלומי יש עין חדה, מהירות תפיסה והוא ביקורתי מאוד.
הוא יאמר לכם שהפרזנטציה בלימודים הייתה בינונית,שאינכם מהווים דמויות מחנכות טובות מספיק לילדים שלכם ושאתם לא מקפידים על אורח חיים בריא.
הוא גם לא מניח, החבר הזה,
הוא יסמס לכם על תפקוד לקוי בבוקר, יתקשר בצהריים לדווח על מחדל, ולפני השינה יקפיד למנות בפניכם את כל כישלונות היום הקטנים כדי שתוכלו להירדם בתחושה חמוצה.
שלומי, עושה זאת כמובן מתוך רגשות עזים של אהבה ורצון לשיפור.

לו היה לכם חבר כמו שלומי, אני מניח שהחברות איתו לא הייתה מאריכה ימים.

ומה תגידו אם אותו חבר, שמו הוא לא שלומי ?
מה אם אותו חבר מחזיק בשם אחר ?
אני מניח שזה לא היה משנה את העובדה,שאיננו רוצים קשר איתו.

אבל האמת היא.. שלרבים מאיתנו יש שלומי קטן בחלקו האחורי של הראש.
טוב…לא שלומי , זה אנחנו בעצמנו.
ביקורת עצמית טורדנית, שגורמת לנו להאמין שלא התאמצנו מספיק, שלא השקענו מספיק מחשבה ושאנחנו לא מוכשרים.

פרופ' גולן שחר, מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, מכנה את התופעה "וירוס אישיותי".
בספרו 'האויב הוא אני', הוא טוען כי מדובר "בווירוס רעיל, אלים מאוד, המסוגל לחלחל עמוק אל תוך נפשנו ולהשאיר אותנו פצועים וחסרי יכולת להתמודד עם שגרת החיים".

הוא ממשיך וכותב,
"יש להבדיל בין בחינה עצמית מכובדת ומכבדת,שבה אדם מסתכל על מעשיו והישגיו ןעיתים אינו מרוצה מהם וחושב כיצד להשתפר.
לבין מצב שבו אדם נוטה להלקאה עצמית,העלבה וגינוי עצמי.
אדם שכל מה שהוא עושה הוא חסר ערך בעיניו,
אחד הנוטה לומר על עצמו שהוא לא מוצלח,לא מסוגל,לא יגיע לשום דבר."

ישנם אנשים,כך אני מגדיר,שמהלכים להם בשולי החיים.
הם אינם מעיזים להרים את ראשם.
הם כבר הסכימו עם אותו קול שמהדהד בראשם שהם אינם שווים ואינם ראוים.

אם רק היו יודעים שמדובר ב"וירוס" ,
אם רק היו מוכנים להתייחס אל עצמם בחמלה,בנדיבות, באמפתיה,
לכל הפחות כמו שהם עצמם היו מתייחסים למישהו זר שזקוק לקצת חמלה ואמפתיה.
אזי היו מגלים ומוצאים בעצמם את האומץ והיכולת לזקוף את הראש.
כי כולנו ראויים ושווים.
ולכולנו הזכות להרגיש כך.

ולמה נזכרתי בדברים הללו דוקא השבוע ?
כי הם מופיעים בפרשת השבוע.

בפרשת השבוע נאמר,
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר,
ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו…"

התורה מספרת על הציווי שנצטוו בני ישראל, לעשות את קרבן הפסח.

רש"י שמבחין בתאריך הציווי,בתאריך שאותו מציינת התורה,
מביא את דברי הגמרא, שפרשיה זו קודמת בתאריך הכרונולגי למתואר בפרשת במדבר.

ומדוע לא נאמרה פרשיה זו ראשונה ?
מדוע לא נפתח ספר במדבר בפרשיה זו ?

על כך מביא רש"י את הנאמר בספרי
"מפני שהיא גנותן של ישראל. שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד".

בני ישראל ששהו במדבר ארבעים שנה,הקריבו רק פעם אחת את קרבן הפסח.
היה זה בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים.
וכדי שלא יובלט חסרון הקרבתן בשאר הארבעים שנה,שזהו גנאי להם, לכך לא פתחה התורה את ספר המדבר בפרשיה זו.

השאלה היא, ומה בכך..??
וכי בגלל שניתן להסיק מפרשה זו את גנותן של ישראל, לכך דחו אותה מלפתוח את ספר במדבר ??
הרי לאחר פרשת במדבר נקרא את פרשת נשא ומיד נגיע לפרשת בהעלתך,
ושם הרי ניתקל באותו 'גנותן של ישראל',
וכי שם כן ראוי לדבר בגנותן של ישראל ??
מה הרווח בלפתוח בפרשה אחרת ??

אני חושב שהדברים שבהם פתחנו,הם התשובה.

התורה רוצה ללמד אותנו כיצד להימנע מ"לחלות" באותו "וירוס אישיותי".
התורה רוצה ללמד אותנו כיצד נוכל לודא,שגם כאשר נשגה,גם כאשר נחוש אצלנו בפער שבין הרצוי למצוי, לא "נחלה בוירוס".
כיצד נוכל לודא שאנחנו לא "מחוללי מחלה" אצל הילדים או התלמידים שלנו.

תתחיל בחיבה..,תראה אהבה, תהיה נדיב כלפי עצמך וכלפי ילדיך.
תודא שיקירך אינם מרגישים כהולכים בשולי החיים.
תודא שאתה מרגיש שאתה ראוי…
תציב ראשית את הערך העצום שבך-שבילדך.
תחסן את עצמך ואת יקירך נגד "הוירוס".

התורה פותחת בפרשת במדבר משום שהיא פרשה שעוסקת בחיבתן של ישראל.

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני…,שאו את ראש כל עדת בני ישראל.."
ורש"י שם במקום אומר, "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה..".

נכון…נגיע גם לפרשה שלנו ונצטרך לעמוד מול מציאות שבה רואים גם את גנותן של ישראל.
בחיים נצטרך אנחנו ויקירנו לעמוד גם מול נפילות וכישלונות.
אבל נוודא שזה יהיה לאחר החיסון.
זה יהיה לאחר שכבר הפנמנו את אהבה.

ברשותכם עוד דבר אחד.

השבוע כולנו עמדנו המומים וכואבים אל מול פטירתו של מרן ראש הישיבה רבי גרשון אדלשטיין זצ"ל.
מי שעקב אחרי ההנחיות שלו בעניני חינוך, לא יכול היה שלא להתפעם מעומק ראייתו ומההבנה החותכת שלו בהבנת נפש האדם.

אין ראוי יותר מלסיים בציטוט מתוך דברים שאמר על נושא הביקורת בחינוך הילדים.

"כלל חשוב בחינוך,שילד לא ירגיש שיש ביקורת עליו,
שלא ירגיש בכלל שיש ביקורת עליו",
ומיד המשיך ואמר,
"ילד מרגיש את הביקורת ואז זה כואב לו מאוד! זה גורם לילד לפריקת עול, שלא ירגיש ביקורת – זה כלל חשוב בחינוך.

פשוט…להיזהר מהוירוס.

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]