1. הסיפור של המלחמה הרבה יותר גדול ממה שאנחנו חושבים. הוא לא נגמר רק במדינת ישראל. הסיפור הוא הילד היהודי בארובה. לא ארובה שמעלה עשן. אוי, זה נשמע לא טוב. אני מדבר על ארובה במלעיל. האי ארובה. יש מקום כזה בעולם, כך נודע לי השבוע. אי קטן בים הקריבי סמוך לוונצואלה. מזג האוויר בו חם בכל עונות השנה, ולכן מגיעים אליו תיירים רבים שבורחים מהחורף הקפוא בארצות הברית ובאירופה. ויש בו גם תושבים קבועים ששפתם היא הולנדית. למה הולנדית? בגלל שארובה היא טריטוריה של הולנד. ובאי הקטן הזה חיים גם יהודים. לא הרבה, כ־150 בסך הכול. השורשים של הקהילה היהודית מגיעים לאנוסי ספרד שנמלטו מפורטוגל בתקופת האינקוויזיציה. אבל כיום מדובר בעיקר בדור שלישי או רביעי למשפחות שהגיעו לאי אחרי השואה.

השבוע, בכינוס העולמי של שלוחי חב"ד, נישאו נאומים מחזקים והוקרנו סרטים מרגשים על הפעילות העצומה של חב"ד בכל העולם. אני ממליץ לכם בחום לחפש ברשת את הנאום של הילד אבריימי פיזם, שעלה לבמה ביחד עם אביו וסבו השליחים משדרות, וגם את השיר המרטיט שביצעו השליח הרב נריה אמיתי ובנו מאיר שמתאר את מה שעבר עליהם בשמחת תורה באשקלון. אבל לפני שהתחיל החלק הרשמי של ארוחת הערב החגיגית בהשתתפות כ־4,000 שלוחים ותומכיהם (והשנה המספר עוד היה קטן יחסית, כי בגלל המצב, רובם של 1200 שלוחי חב"ד שפועלים בישראל, נשארו עם קהילותיהם והתאספו בכינוס משלהם שערכו צעירי חב"ד בבנייני האומה), נערכו ראיונות קצרים עם שליחים ממקומות שונים בעולם. אחד מהם היה שליח צנוע, הרב אהרון בלסברג שמו. בריאיון הוא סיפר על הפעילות של "חב"ד אוף ארובה", מאז שהוא ורעייתו הגיעו כזוג צעיר לאי הנידח לפני כעשר שנים.

הילד אברימי פיזם משדרות נואם בכינוס השלוחים בניו ג'רזי

2. ואז הגיע הקטע שחזר על עצמו גם ביתר הראיונות. בזה אחר זה התיישבו על הכורסה שליחים נמרצים – חלקם מעוד מקומות ששמעתי את שמם השבוע לראשונה – וסיפרו על העשייה היהודית הענפה שלהם: סעודות שבת, הנחת תפילין, נרות שבת, פעילות בחגים. אבל המראיין, שלום לובין, שאל שאלה אחת שחזרה על עצמה בכל שיחה: "טוב, ועכשיו תספר לנו על הפעילות שלכם מאז אוקטובר סבן".

ופה בעצם הגיע החלק החשוב של השיחה. כי הרי לא רק במדינת ישראל מחלקים את ההיסטוריה ליום שלפני השבעה באוקטובר וליום שאחריו. העולם היהודי כולו, בלי להגזים, לא נשאר אדיש. איך אמר בכינוס יושב ראש המוסדות העולמיים של חב"ד, הרב יהודה קרינסקי, באנגלית הגבוהה שלו? "זו טרגדיה שלא הותירה אף נפש יהודית במנוחתה. יהודים בכל מקום ומכל תחומי החיים שואלים, מחפשים דרכים להתחבר לזהותם האמיתית. מעולם לא ראינו את הקהילה היהודית העולמית מתכנסת להפיג את החושך באמצעות אור התורה, התפילה והצדקה כפי שראינו בשבועות הללו".

וכשהרב קרינסקי אומר "מעולם לא ראינו", יש לו פרספקטיבה. הוא בן 89. בשנת 1956 הרבי מלובביץ' שלח אותו לשליחות ראשונה. כלומר, כבר 67 שנים הוא עמוק בעניינים האלה של זהות יהודית עולמית – מהן עשרות שנים כמזכירו האישי של הרבי – אבל דבר כזה הוא עוד לא ראה.

3. בחזרה לריאיון של השליח לארובה: "מאז אוקטובר סבן", הוא ענה בשלב השאלה הזהה, "החלטנו פשוט להרחיב את כל הפעילות, בעיקר בקמפוס של האוניברסיטה כאן. יותר תפילין, יותר אוכל כשר. יותר גאווה יהודית, יותר זהות יהודית. ולא רק אצל הסטודנטים יש כאן התעוררות, אלא גם בגילאים הרבה יותר צעירים. אני אתן לך דוגמה: כשהגענו לארובה לפני עשר שנים לא חלמנו שיהיה לנו היברו סקול. אבל עכשיו יש לנו עשרה ילדים שמגיעים בכל יום ראשון ללמוד אצלנו לימודי יהדות. אחד הילדים בקושי רצה לשים כיפה וציצית בזמן הפעילות שלנו ביום ראשון בבית חב"ד, והנה פתאום אמא שלו שולחת לאשתי צילום שלו כשהוא מגיע לפבליק סקול, לבית הספר הלא יהודי שבו הוא לומד בשאר ימות השבוע. רואים אותו רץ במסדרונות בין כל הילדים הגויים והציציות שלו משתלשלות בחוץ, זה מאוד קול… לפני שיצאתי לכינוס אמא שלו אפילו שאלה אותי אם אני יכול להביא מכאן עוד שש ציציות כי היא רוצה שתהיה לו ציצית נקייה לכל יום בשבוע…"

מה קרה פתאום לילד מארובה? למה הוא החליט שציצית זה קול? האם הוא ראה בטלוויזיה את חיילי צה"ל עם ציציות? אני לא יודע. המראיין כבר עבר לשליח הבא שסיפר על ההתעוררות בקהילה הנידחת שלו. אבל לא מן הנמנע שיש כאן גם השפעה סגולית. כשחייל יהודי לובש ציצית בארץ ישראל, היא לא רק מגינה עליו. היא גם משפיעה על נפשו, על רוחו ועל נשמתו של ילד יהודי באי נידח בקריביים. ויגידו באיים צדקך. אני רק מקווה שעכשיו החיילים לא יתחילו לבקש עוד שש ציציות לכל לוחם, ציצית אחת לכל יום. אני לא יודע אם העורף יעמוד באתגר הקשירה הזה.

4. אבל מה אני מספר פה סיפורים מכלי שני? ראיתי את התופעה הזאת במו עיניי. בשבת האחרונה הייתה לנו הזכות להרצות בשבתון שערכו הרב שלום בער ודינה סטמבלר, שליחי חב"ד בוורשה. נחשפנו לאימפריה היהודית שהם הקימו בעשרים השנים שהם שם, ונחשפנו גם לתהליכים המהירים שהאימפריה הזאת עברה בחודש האחרון. היו איתנו אנשים שמעולם לא הגיעו לפעילות שלהם. גם לא ביום כיפור. אבל לשבת הזאת – הם פתאום הגיעו. בגלל ישראל, בגלל המצב, בגלל שאי אפשר להישאר בבית. וזה לא שהם קפצו לערב חביב של לביבות, הם שילמו ובאו לראשונה לשבת יהודית שלמה.

בשבת בוורשה, שנערכה תחת אבטחה כבדה, הכרתי את אביחי איובי. הוא גר בפולין בימים אלה ביחד עם אשתו, רננה, שלומדת רפואה באוניברסיטה בעיר קטוביץ'. אביחי הוא בנו של אפרים איובי הי"ד, נהגו של הרב דרוקמן, שנהרג השבוע לפני 30 שנים בפיגוע ירי כשהסיע את רבו לשיעור בקרית ארבע (בפיגוע הקשה ההוא חיי הרב דרוקמן ניצלו בנס, אחרי שהשעין את הכסא ברכב כדי לישון בדרך). אביחי איובי הוא נולד חמישה חודשים אחרי שאביו נרצח, ובעצם נקרא על שמו. השם המלא שלו הוא אפרים אביחי. דיברנו בשבת לא מעט על ילדותו בכפר דרום מוכה הטרור, דיברנו על הגירוש, ובכלל על מה שקורה בארץ בימים אלה. ואז הבנתי שאביחי ורננה הם בעצם גם שליחים. לא, הם לא חסידי חב"ד, והם פה בכלל רק עד להשלמת התואר, אבל כשהם הגיעו לקטוביץ' ופגשו שם עוד כמאה סטודנטים ישראלים שלומדים שם כל השבוע ובכל ליל שבת הולכים לבלות במריאצקה, אזור הבארים של העיר, עם חבריהם הגויים לספסל הלימודים, או אפילו סתם לומדים למבחן בבדידות בחדר – הם הבינו מה התפקיד שלהם לעת הזאת. "זה התחיל מהזמנה חברית בקבוצת הווטסאפ של הישראלים כאן לסעודת ליל שבת אצלנו בבית, וברוך ה' זה הגיע למימדים גדולים ומרגשים. היום בשגרה אנחנו מארחים בכל שבת כ־40 סטודנטים", הוא סיפר. "בנוסף לסעודות מתקיימות אצלנו גם תפילות ויש לנו אפילו ספר תורה בבית".

5. וכאן סיפר לי איובי דבר שהדהים אותי. כידוע, באלפי בתי כנסת בישראל התבטלו ההקפות כשהתחילו האזעקות והגיעו השמועות הנוראות בבוקר שמחת תורה. יש גם מקומות שבהם למרות המצב המשיכו את ההקפות. אבל זו הפעם הראשונה שבה אני שומע על מקום שלא היה אמור לעשות הקפות בשמחת תורה בשבעה באוקטובר, ובגלל האירועים בדרום קיים אותן. הנה הפרטים: "הסטודנטים הדתיים שלומדים כאן עשו הכול כדי לא להיות פה בחגים", סיפר לי אביחי, "כך יצא שבשמחת תורה, בהקפות ובסעודת ליל שבת היו אצלנו 46 סטודנטים לא דתיים, אבל בבוקר לא תוכנן מניין. לא היה לי עם מי. בערב החג היה שמח ומרגש, לפני ההקפות סיפרתי לסטודנטים על הפרפרים שמתעופפים לי בבטן מרוב התרגשות בכל שנה כשמוציאים את ספר התורה והחזן אומר במנגינה אשכנזית 'אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו!'. מבחינתי זו מנגינה של התחלה מחדש, של התחלה שמחה וטהורה. שרנו המון ורקדנו יחד עם ספר התורה, עשינו המון 'מי שבירכים' לסטודנטים והיה פשוט חג.

"למחרת בבוקר התחלתי להתפלל שחרית. הייתי לבד, הסלון שאתמול היה מפוצץ היה עכשיו ריק, כי כאמור כל הסטודנטים הדתיים היו בארץ. התעטפתי בטלית והתחלתי להתפלל. ופתאום הדלת נפתחת ולבית מתפרץ סטודנט עם פרצוף מבועת. אני מנסה לדובב אותו ולהבין מה קרה והוא עצמו עוד לא יודע כלום, רק שבארץ קורה אסון. אחריו מגיעים עוד ועוד סטודנטים. הבית מתמלא באנשים ויש לחץ אדיר, חלקם בוכים והבלגן גדול. אנחנו מנסים להרגיע אבל גם אצלנו חוסר הוודאות עצום. ותחשוב שהמשפחה שלי גרה מאז הגירוש בשבי דרום, צמוד לנתיבות. הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה פשוט להוציא את ספר התורה, ולהכריז ושוב: 'אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו!'. זה הפסוק שאיתו בירכתי אתמול את כל הסטודנטים בהתחלה נרגשת שמחה, ועכשיו אני אומר אותו ובוכה… אני עובר אחד אחד, וכל אחד בתורו מנשק את ספר התורה ומתפלל. אנחנו אומרים מי שבירך לחיילי צה"ל ובכלל לא יודעים על מה אנחנו מתפללים… אנשים שמשפחותיהם גרות ביישובי עוטף עזה תפסו את ספר התורה ולא שיחררו אותו במשך חצי שעה – כי זה הדבר היחיד שיש לנו להיאחז בו. והיינו שם כולנו יחד, כל גוני הקשת. מי עם טלית ומי שהגיע במונית, מי מחובר ומי שזו הפעם הראשונה שלו. בערב שמחנו יחד עם ספר התורה, ובבוקר בכינו יחד עם ספר התורה. וזה הגיע אחרי שנה שבה בכל שבת כולם מגיעים אלינו, ותוך כדי הסעודה היו ויכוחים על רפורמה ופוליטיקה, מי קיצוני ומי ציוני. בשמחת תורה שוב הבנו שאנחנו יחד בסיפור אחר לגמרי, מאוחדים סביב ספר התורה וסביב 'אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו'".

6. יסלחו לי אלפי החב"דניקים עם הפעילות הבאמת מופלאה שלהם, אבל מבחינה מסוימת הסיפור של איובי מרגש אותי יותר מכל בית חב"ד בעולם. כי הוא הרי לא גדל בסביבה שבה יוצאים לשליחות ליהודים רחוקים. הוא בכלל מוזיקאי שמנהל להקת חתונות מצליחה, ואשתו עוד מעט תהיה רופאה – וכל הכבוד להם, איך היינו חיים בלי רופאים ובלי מוזיקה? – אבל נסיבות חייהם הביאו אותם לאיזה חור בעולם, ואז במקום לספור את הימים עד החזרה לארץ (כמו שעושות שלוש הילדות המתוקות שלהם) הם הבינו שיש להם תפקיד. שליחות.
הם הבינו את זה עוד לפני השבעה באוקטובר. עכשיו כולנו חייבים להבין.

7. בסוף כינוס השלוחים עלה לבמה הרב משה קוטלרסקי, שעומד בראש כל מפעל השליחות בעשרות השנים האחרונות. בשנים כתיקונן הוא מנחה את הכינוס. השנה הוא מתמודד עם מחלה ולכן חלק את ההנחיה עם בנו־עוזרו, הרב מנדי קוטלרסקי. אבל בסוף הכנס הוא עלה לבמה וממש זעק בקול גדול: "הרבי תמיד תבע ודרש שמכל התכנסות, מכל דיון, יצאו החלטות טובות. 'למעשה בפועל'. ברוך השם במהלך השנה האחרונה זכינו לגידול משמעותי. משפחות צעירות רבות הצטרפו לצבא השלוחים, נפתחו עוד ועוד בתי חב"ד, מוסדות חינוך, מרכזים קהילתיים וספריות, והתקיימו שפע של תוכניות חינוכיות ושיעורים. אבל עדיין יש לנו הרבה עבודה לעשות. האמת שאפילו עוד לא התחלנו. הרבי אמר פעם, ואני רגיל לחזור על כך: 'אם יש בקהילה אלף יהודים והשליח הצליח לגעת ולהשפיע על תשע מאות ותשעים ותשעה מהם, מגיע לו שכר גדול, אבל משימתו לא נשלמה!'. אנחנו עדים להתעוררות יהודית חסרת תקדים. בשעה שכזו עלינו להפיץ את מסר האמונה והביטחון שהרבי לימד אותנו ולחזק את העם לתשובה, תפילה וצדקה. נוסיף ונתפלל לחזרתם בשלום של החטופים ולשלומם והצלחתם של החיילים ונזכור ונזכיר את המשימה שלנו – שלא יישאר אפילו יהודי אחד בחוץ… להפוך את העולם ל'כולו זכאי' וראוי לביאת המשיח".

8. וואו. גם אם יש 999 יהודים שהתקרבו ליהדות אבל אחד נשאר בחוץ – המשימה לא הושלמה. כמה תובענית ומחייבת היתה האהבת ישראל של הרבי מלובביץ'. השליח בארובה, שחוזר מניו יורק עם שש ציציות במזוודה, לא יכול לנוח עכשיו בסיפוק, כי אולי עדיין יש בהיברו סקול שלו ילד אחד שלא לובש ציצית.

והלוואי שגם אנחנו, באשר אנחנו, לא נחמיץ את הרגע ההיסטורי. אחרי "טרגדיה שלא הותירה אף נפש יהודית במנוחתה" נדע להסתכל קצת מסביב. לא בשביל למצוא את היהודי האחרון מתוך אלף, אלא את הראשון מתוך אלף שעוד יבואו. ופרצנו!