השבוע אני רוצה לפתוח בשאלה שהגיע לאתר לפני כמה שבועות,

מה הייתה השאלה שלהם, אקריא לכם מילה במילה:

לכ' הרב אטינגר

"רציתי לשאול שאלה שמציקה לי שנים!! בפגישות הרגשנו זיווג משמים כל כך הרבה במשותף ושכל צד משלים את שכנגדו.

אבל עם השנים גילינו שפשוט אין לנו שום תחביב במשותף! ולא שלא חיפשנו, חיפשנו וחיפשנו ופשוט לא מצאנו.

אין לי תלונות עליה או היא עלי, להיפך כל צד שמח במה שקיבל.

אבל עם הזמן החיים מרגישים יותר ויותר טכניים וללא רגש. אין תלונות אבל גם אין הרבה חיות.

ניסינו ליצור ימים של חוויות לי וימים של חוויות לה אבל תמיד זה הרגיש מאולץ קצת ולא שירת את המטרה.

האם יש דרך להוסיף חיות ואנרגיות לקשר? שלא יהיה רק טכני??"

—-

היום אני רוצה לתת לשאלה הזו מקום.

בעצם אני רוצה לספר סיפור שמתאר מציאות מאד שכיחה בין בני זוג, פרטי הסיפור מתבססים על השאלה שהזכרתי ועל מצבים דומים שאני שומע מזוגות רבים.

מראש אני מבקש להודות לאשתי חיה על העזרה בכתיבת הסיפור.

——

כשדניאל ורוחמה נפגשו יחד, די מהר התבהר לשיניהם שהפעם זה יתקדם לקראת סגירה.

דניאל היה בחור רזה, אפילו צנום. שיערו בהיר ועיניו הירוקות חייכו בשובבות. דניאל שידר חריפות, שפשוף וקליטה מהירה. לעומתו רוחמה שידרה יציבות ואמון.

דניאל היה זה שניהל את הפגישות, הוא הרבה לדבר ולשתף,

רוחמה לא הכבירה במילים ולעיתים דניאל אפילו ענה במקומה.

הנוכחות השקטה של רוחמה הרגישה לדניאל כמו עוגן בתוך מים סוערים,

ואילו הסערה של דניאל הרגישה לרוחמה כמו מים לנפש עייפה.

היה להם טוב ביחד, ואכן- לאחר ארבעה פגישות נסגר השידוך.

את השנה הראשונה מסכמים שניהם כשנה הטובה בחייהם, הם נפתחו האחד בפני השני, שיתפו ברגשותיהם ובסודותיהם הכמוסים ביותר, היה להם נעים להרגיש את החברות והנאמנות ההדדית הזו.

הייתה ביניהם אווירה של הכלה וקבלה ללא תנאי, להיפך- הם כל כך התענגו על השוני ביניהם והפיקו ממנו המון תועלת.

גם השנה השניה וגם זו שאחריה היו יפות. אמנם ההתרגשות פחתה, אבל דניאל ורוחמה למדו להשקיע בזמני איכות טובים.

בכל פעם שנפגשו במשהו שהציף בהם זיכרון מהעבר ישר מצאו אוזן קשבת אצל בן הזוג ונהנו לשתף אותו בחוויה שחוו שם.

דניאל, שמזגו השובב הביא עליו אין סוף תקריות בתקופת הילדות והנערות, גילה שרוחמה היא אישה נאמנה והוא יכול ליהנות מההקשבה השקטה והמכילה שלה ולשתף בחוויותיו בלי שיצטרך לסנן את מילותיו.

לא היה קץ לאושרו. במשך עשרים שנה התרגל להדחיק ולסנן, תמיד חשש מתגובתם של הוריו או של אנשי הצוות, וכעת חלומו התגשם- יש לו אישה שסומכת עליו ובאמת מסוגלת להכיל את ההיסטוריה המורכבת שלו.

ואליו הצטרפה רוחמה שלמדה בכלל את תורת השיתוף.

רוחמה מעולם לא הייתה דברנית גדולה. תמיד התרגלה להיות הצד הסופג והמקשיב, אבל דניאל, בטוב לב ושותפות אמיתית כל כך דירבן אותה לפתוח את ליבה בפניו והיא גילתה עולם ומלואו.

לראשונה בחייה סיפרה על חודשים ארוכים של חרדות קשות שהתמודדה לאחר שאחיה התגרש.

על ויכוחים לא פשוטים בין אבא לאמא בעקבות הסיפור הזה והפחד הנורא שמא בסוף גם הבית שלהם יתפרק. במשך לילות ארוכים פתחה רוחמה את סגור ליבה ומצאה אוזן כל כך קשובה אצל דניאל- זה היה פשוט גן עדן.

כך חלפו שנתיים, שלוש גם ארבע. הקשר בין בני הזוג הפך להיות קרוב יותר ויותר, הם הרגישו שהם מכירים זה את זו ממש כמו את עצמם. כל אחד מהם ידע בדיוק ממה בן הזוג שלו סבל בילדות, לאילו פגיעות הוא רגיש, מה הם תחביביו ולאילו הישגים הוא שואף להגיע.

אבל, כמו כל דבר טוב, טעים ומתוק, שמאד מרגש ומסעיר בהתחלה, כך גם חווית השיתוף בין דניאל ורוחמה התחילה כבר להיות אט אט שגורה ומשעממת.

רוחמה כבר ידעה היטב שבכל פעם שהם עוברים ברחוב הרימון תחת ביתו של המשגיח- אז דניאל יספר על הטראומה שחווה בשיעור ג'. ודניאל כבר ידע הייטב שבכל פעם שהם שומעים על מקרה גירושין אז רוחמה נתקפת בחולשה איומה כי צפים בה כל הזיכרונות מגיל תשע.

ולספר את אותם סיפורים בפעם העשירית זה כבר לא אפקטיבי ולא מעורר עניין.

האזינו:

גם דניאל וגם רוחמה השתמשו בכל התבלינים שברשותם כדי לגרום לבן הזוג להישאב רגשית לחוויות העבר שלהם, אבל זהו- לטעמם של החוויות הללו פג התוקף.

מאזינים יקרים – אני מבקש מכל הזוגות שיושבים כעת ומקשיבים לי , בואו ותשאלו את עצמכם לרגע. האם גם אנחנו עברנו את השלב הזה? אולי כן? אולי לא? אולי מעולם לא היינו שם? אולי אצלינו ההתרגשות נרגעה אחרי חצי שנה, אולי אחרי חמש שנים??

אני מתאר לעצמי שהרבה זוגות יענו על זה שהם היו שם וזה עבר להם אחרי נניח שנתיים.

אני גם משער לעצמי שיש כאלו שמעולם לא הייתה פתיחות  ביניהם- אליהם אתייחס בעזרת ד' בשידורים בהמשך.

אבל היום אני רוצה לדבר על המושג שנקרא שחיקה בזוגיות.

אז בואו נחזור כעת לדניאל ורוחמה.

בואו נבין, שכאשר בני זוג מאבדים עניין אחד בשני ובן הזוג הופך למשהו שגרתי, צפוי ומשעמם. אז בדר"כ קורה אחת משלושת האפשרויות:

אפשרות ראשונה היא שכל אחד פונה לעיסוקיו וענייניו. מנהלים חיים של שותפות יבשה וטכנית. הוא עסוק בעבודתו ומשתדל למלא את חובותיו כלפי אשתו בנאמנות, והאשה – אותו הדבר.

לפעמים הם גם מוצאים לעצמם דמויות אחרות שהופכות להיות בעלות משמעות עבורם- אם זה חברים, מטפל, או בן משפחה, ולפעמים גם שוקעים בעבודה ומוסיפים עוד ועוד שעות כי הבית הפך להיות מקום אפרורי ומשעמם שצריך מאד להתאמץ כדי להפוך אותו למשהו אטרקטיבי ובעל משמעות.

אפשרות שניה היא להיפרד. במגזרים שבהם האופציה של גירושין קיימת בסל האפשרויות אז זה קורה הרבה פעמים בשלב הזה שבו בן הזוג כבר מכיר אותך ישר והפוך.

אפשרות שלישית היא לייצר משהו חדש.

על האפשרות הזאת אני רוצה לדבר.

בעצם- כפי שכבר אמרתי בעבר- בן הזוג הוא שיקוף של העולם הפנימי שלנו.

בילדות ובהתבגרות התרגלנו לפגוש את עצמנו רק ע"י שיקופים.

כשאמרו עלינו משהו זה הפך להיות חלק מאיתנו. אם אמרו שאנחנו טובים אז הרגשנו טובים. כשהעירו לנו הרגשנו רע וכ' וכו'.

גם בשנים הראשונות לנישואים אנחנו עדיין מאד משוקפים. הערך שלנו שאוב כתוצאה מהפידבק שבן הזוג נותן לנו, לכן שווה לנו לספק סחורה אטרקטיבית כדי שהוא יתלהב ואז נרגיש שאנחנו שווים משהו.

אבל- כשהאטרקציות נגמרות ואנחנו הופכים להיות מובן מאליו אז פתאום, לראשונה בחיינו, אנחנו נשארים לבד מול עצמינו וזה מאד מאד לא נעים, ואפילו קצת מפחיד.

לא נעים לעמוד מול עצמך ולגלות שבעצם אתה אדם מאד פשוט ושברירי.

אז. אנחנו מנסים לשאוב את בן הזוג להרגיש טיפה של התלהבות או התפעלות- אבל זה כבר לא כל כך עובד.

ושוב אנחנו נאלצים לעמוד מול עצמנו. אין לנו לאן לברוח.

בסוגריים אני מציין שכאן הרבה פעמים מתחיל תהליך של התמכרות שזו בעצם בריחה ממפגש עם עצמנו. התמכרות לאוכל, לקריאה, לצפייה, לעישון או לכל דבר נעים שמעסיק את הגוף ואת הנפש וחוסך את המפגש המאיים הזה עם עצמך.

אבל- מאזינים יקרים, כדי להצליח לייצר מפגש מחודש עם בן הזוג אני חייב לעבור דרך המפגש הזה עם עצמי.

אם נהיה כנים, אז נגלה שבעצם עד היום לא פגשנו את בן הזוג באמת, וגם הוא לא פגש אותנו באמת. הוא פגש את ההתרגשות הראשונית של הביחד, או את הסיפורים שסיפרנו אחד לשני.

אבל דווקא כעת, מתחיל המפגש האמיתי מפגש של אדם לאדם. בלי ציפויים ומסכות.

איך נראה מפגש כזה?

מפגש כזה הוא מאד פשוט וכנה. הוא עוסק ברגשות של הכאן ועכשיו בהווה ולא בסיפורי דרמות מהעבר.

בעצם במפגש הזה אני מתחיל לפגוש את עצמי, וככל שאני יותר פוגש את עצמי אני יכול לפגוש את בן הזוג שלי

זה יכול להיות עם כוס קפה על הספה בסלון ותהיה שם הקשבה פנימית ועמוקה לרגשות שלי ושל בן הזוג.

נשתף במה שאנחנו חווים כעת- בייאוש אחד מהשני, בפחד שאני כבר לא שווה ואין לי מה למכור או במה שעבר עלי היום בעבודה.

ננסה לפגוש את הרגשות שיושבים בעומק של הדברים, ולאט לאט, מתוך רצון כנה לייצר ביננו משהו אמיתי לאורך שנים כך נצליח- צעד אחר צעד להגיע לבנייה איכותית יותר.

נחזור כעת לשאלה של המאזינה ששואלת שם בקושי שמתעסקת למצוא תחביבים משותפים.

אני חושב שאם נדייק את זה התחביב הוא לא הנושא. כשבני זוג נהנים מה "ביחד" שלהם אז כל בילוי הופך לאטרקציה מדהימה. וכשבני זוג הגיעו לנקודה של שעמום ורוויה אז האטרקציות תופסות מקום מאד מרכזי ובאמת קשה למצוא בילוי משותף, כי בעומק- שניהם לחוצים מכך שלא יהיה להם מעניין ביחד.

אבל ברגע שהפחד מהשעמום מונח על השולחן ושניהם יוצאים יחד למסלול של בנייה מדויקת כמו שדיברנו- אז השאלה "איך מבלים ביחד?" הופכת להיות פשוטה ושולית יותר.